פרופ' חיים עומר

פרופ' חיים עומר פיתח את רעיון ההתנגדות הלא אלימה (מבית מדרשו של מהאטמה גנדי, שהוביל את עמו לעצמאות בדרך של התנגדות בלתי אלימה לאלימות), לכדי שיטה סדורה לעבודה עם משפחות שילדיהן סובלים מבעיות רגשיות והתנהגותיות. עמדתו גורסת חיזוק נוכחות הורים/מורים, יצירת שיתוף פעולה ותמיכה הדדית בין כל הגורמים המקיפים את הילד, על מנת לתת לילד תחושה שיש לו "עוגן" עליו יוכל לסמוך. הגישה גורסת חיזוק ההורים והצוות החינוכי אך מבלי להתקיף את הילד. גישת ה NVR מיושמת היום בארצות רבות ברחבי אירופה בהצלחה רבה.

רגשות אשם אויב ההורים

רענן שקד בידיעות אחרונות כותב בהומור על ההתמודדות עם בתו הקטנה שאפילו עונש כבר אי אפשר להטיל עליה. ברגע שמודיעים לה על עונש: "יהיה עונש! אין ארטיק אחר הצהריים", היא מסלימה את המאבק ומחזירה להורים המיואשים בצרחות איומות. ההורים לא יכולים לסבול את הצרחות, ושוקלים לאיים בעונש עוד יותר מפחיד: "אין טלוויזיה היום"!

שקד מודה שגם הוא מתגעגע לימים שבהם אפשר היה "להפליק בטוסיק": "מכירים את האנשים האלה שמתגעגעים לתקופה שבה מותר היה להרביץ לילדים כאקט חינוכי? רוצים להכיר? נעים מאוד, רענן". הוא מיד מסייג את דבריו: "אני צוחק כמובן". איזה אומץ יש לו לבחור! לדבר בגלוי על המצב המטורף הזה שהורים עומדים בו יום יום: איך לעבוד עם הדבר הזה, עונש, מבלי לטבוע ברגשות אשם מצד אחד ובהתנהגות איומה של הילדה, מצד שני?

קודם כל:

הורים, זהו את רגשות האשם שלכם, סמנו אותם כאויב, והילחמו בהם! רגשות אשמה תשאירו לילדים. אין טוב מילד אחוז רגש אשמה על מעשה שלילי שעשה לפני כחצי שעה. תנו לו להתבשל בזה כמה שאפשר. זה מאוד יעזור לו להמנע מלעשות בעוד רבע שעה את המעשה השלילי הבא. מחקרים מעודכנים מראים לנו שהסליחה המהירה, בהתאם לצורך הטבעי שלנו שהילד שלנו לא יהיה עצוב או מתוסכל, ובכן הסליחה המהירה היא בעוכרינו. המומחים מציעים היום להורים, כשהילד בא לבקש סליחה על מעשה חמור שעשה לפני שעה, להגיד: הבנתי, אתה רוצה שיסלחו לך...אבל לא. זה לא הנושא עכשיו. אנו לא עוסקים בעניני סליחות. אנו עוסקים בציפיה שלנו שדבר כזה לא יחזור.

לעומת זאת אם אצלכם עולים רגשות אשמה: שנסו מותניים ותילחמו על נפשכם! אל תיכנעו להם. אל תתנו להם לנהל את חייכם (זו המסורת היהודית הקדומה, אנחנו אשמים בצרות של כל העולם, וכולי וכולי..סתם, בצחוק).

אחר כך:

רענן שקד חושש בצדק: העולם בדרך להסתכל על הענשת ילדים כמו שאנו כבר עכשיו מסתכלים על מכות בטוסיק.

"אז אין היום טלוויזיה, חמודה. אלא אם כן תתנהגי ממש יפה עד הערב ותפסיקי לצרוח. יודעת מה ? יש היום טלוויזיה, למרות שהתנהגת לא יפה, אבל זו פעם אחרונה. בפעם הבאה יהיה עונש. תפסיקי כבר לצרוח. בסדר, בפעם הבאה נראה מה יהיה"...

נכון, איום בעונש לא יעזור. אם הוא ינתק בשקט את הטלוויזיה ולא יחזיר אותה לפעולה למשך חודש, זה יעזור. אם יפסיק לספק לחמודה הקטנה שירותים וצ'ופרים, ויעשה את זה בשקט, בלי לאיים מראש- אז יש לו סיכוי טוב לשפר את איכות חייו ואיכות חיי הילדה.

בהמשך כותב שקד על בתי ספר שבהם לעולם לא ירחיקו ילד אלים. לכל היותר יוציאו "דוח אירוע", "רישום במזכירות". "ילדים שממש היכו מורים או גרמו לאשפוז ילדים אחרים נשפטים קודם כל על ידי קהילת ההורים הווטסאפית, שמאמינה שצריך "לחבק" ילד אלים. כך גם מדגיש חוזר מנכ"ל משרד החינוך 2015: "אלימות ובעיות התנהגות הן פעמים רבות ביטוי לקושי ומצוקה...יש חשיבות רבה להענקת בסיס רגשי, בטוח ומכיל לתלמיד על ידי הצוות החינוכי".

כן בטח- נראה את המורה עם יד שבורה מעניקה בסיס רגשי לתלמיד.

טוב, ברור שמשרד החינוך צודק. אין ספק שאלימות היא הצד הנראה של מצוקה פנימית. החדשות הטובות הן שאם נעבוד הפוך ממה שהמליצו לנו בעשור האחרון, נתחיל בעצירת האלימות ולא בהכלה המוחלטת של הילד, נגיע לתוצאות מצוינות: תוך שבועות ספורים נראה ילד הרבה יותר מאושר, עם הרבה פחות חרדות.

הקטנים והגדולים

נסעתי בברלין אוטובוס לארוחת ערב אצל חברים והנה עלתה משפחה, אם ושלושה ילדים. מהגרים - כנראה לא כל כך חדשים, הילדים מדברים היטב גרמנית והאם פחות. את התמונה שראיתי ניתן לראות בכל רחוב/גן שעשועים/סופרמרקט ישראלי. בברלין מה שראיתי פחות שכיח: באוטובוס שורר שקט מוחלט, וכן גם בהתקהלויות אחרות (אתמול למשל, שוב בברלין, עברתי ברחוב ובגלריה התקיימה פתיחת תערוכה. הערב היה נעים והמוזמנים עמדו על המדרכה הרחבה, הנקייה ממכוניות חונות, וניהלו שיחות בשקט מופתי!). שלושה ילדים היו לאותה אם: ילד קטן, אולי בן 5, גדול ממנו, אולי בן 10 והבת הגדולה - כבת 12. הקטן החל להציק לאחרים וביחוד לאחותו הגדולה: נלחם איתה על מקום הישיבה, דחף אותה בגסות וכו'. האם שבתחילה התעלמה, התערבה לבסוף וביקשה מהבת הגדולה לוותר לו. בתגובה- שימו לב: החל הקטן להכות את אחותו!. בן ה 10 כבר מזמן עבר למושב אחר. תוך כדי שמעתי את האם מתלוננת באופן כללי על התנהגות ילדיה, על המריבות ביניהם וכו'.

הרגשתי דחף עז לגשת אליה, לתת לה כרטיס ביקור ולהגיד לה שתתקשר אלי מחר, נעשה איזה תהליך מזורז שיש סיכוי טוב שיחלץ אותה ממצבים כאלה שלבטח שכיחים מאוד בחייה. יגיד מי שיגיד שהתמונה היא לא כל כך חמורה, שמריבות בין ילדים פורצות וכו'. אלא שלנסיוני התנהגות כזו בפרהסיה מעידה על פי רוב על כך שבבית המצב לא פשוט. שהמריבות בין הילדים יורדות לחייהם של ההורים ובעיקר לחייה של האם- הנושאת העיקרית בעול ההשגחה על הילדים. מריבות בין אחים הן ללא ספק דבר טבעי, בזה אין כל ספק. אלא שכאשר הן לובשות אופי מתמיד ואלים, וביחוד כאשר הקטן בילדים פוגע באחיו הגדולים צריכה להדלק נורת אזהרה!

מדובר בתופעה של השתלטות הקטן על הגדול. זהו המשך טבעי לתופעה הכללית של הצבת הילד במרכז, של העברת כוח אל הילד והשלמה עם התפקיד החדש שלוקחים לעצמם ילדים במשפחות רבות: תפקיד מלך המשפחה, המנהל האולטימטיבי. באופן טבעי הורים נוטים להגן על הקטן. אם פורץ סכסוך בין השניים- ההורה הממוצע יאשים את הגדול, ינזוף בו וידרוש שיוותר. לעתים הדבר נעשה אחרי בירור: "מה עשית לו?"(פניה לאח הגדול) בהנחה שמהגדול יש לצפות להבנה וויתור.

מתברר שמדובר בטעות חמורה העשויה לגרום נזק רגשי מתמשך לשני הצדדים: לגדול ולקטן. הקטן, שאין לא שום הבנה (רגשית) של מקומו כקטן במשפחה אינו מכיר כמובן בפער הגילים שבינו ובין אחיו הגדול. סביר להניח שמקטנות הוא חש עצמו כשווה לאחיו ואולי אף עומד מעליו, שכן קיבל תמיד יחס מועדף. הוא מסיק את מסקנותיו: תמיד יעמדו לצידי. כך אוכל לפגוע באחי ללא חשש. אין שום צורך לקבל את מקומו של אחי כעומד מעלי בסולם ההיררכיה המשפחתית. מסקנה כזו מגדילה את תחושת הכוח שלו ומפחיתה את יכולתו להבין רגשית את מקומו בסולם ההיררכיה המשפחתית. מצבו הרגשי עשוי להתדרדר. יתכן שיתפתחו חרדות: "מפחיד לשלוט בכל הגדולים האלה כאשר אני כה קטן. אין לי על מי להשען. אני לבדי אצטרך לעזור לעצמי שכן כל השאר, הורי ואחי הגדול איבדו את כוחם."

גם האח הגדול סובל מאוד: גם הוא איבד את מקומו בסולם ההירכיה המשפחתית שכן הוריו מאשרים בקביעות את עליונות האח הקטן. התחושה שאיבדנו את מקומנו בסולם ההיררכיה המשפחתית הוא תחושה קשה לכולנו כבני אדם. מתבגרים ומבוגרים- כשכבר מצליחים לדבר על הרגשתם ביחס למקומו המיוחד של האח הקטן, מדברים על תחושות קשות של אבדן הבטחון העצמי, ירידה בתחושת ערך עצמי וכו.

ובחזרה לאותו אירוע באוטובוס: ברור שאותה אם פעלה מתוך חוסר ידע. איש לא סיפר לה על הנזק שעלול להגרם לילדיה כאשר היא מבקשת שוב ושוב מבתה הגדולה (שימו לב: ילד בן 5 ואחותו בת ה 12! פער הגילים עצום!) לוותר לאחיה הקטן. לא מעט פעמים אני נתקלת במקומות ציבוריים במשפחות מהסוג הזה ומתגברת אך בקושי על הדחף לגשת, לתת כרטיס ביקור, ללחוש לאם המסכנה: אל תשברי, אין דבר הוא יצרח. תגידי בשקט: "אני מבינה שזה מה שאתה רוצה, אבל לא!"        

על התמודדות עם הרטבה בלילה, ודברים חמורים מזה:

שוב ושוב אנו נתקלים בהורים הזועקים לעזרה כשילדם מרטיב כל לילה במיטתו . לעתים - תופעת ההרטבה אינה הדבר היחיד שהורים אלה מתמודדים מולו. הם פונים לטיפול בגלל בעיות התנהגות בגן או בבית הספר, תלונות של מחנכת ש "לא יכולה לנהל שיעור כי הילד מסתובב בכתה, קם פתאום ומציק לילדים" או תלונות על כך שארוחת יום שישי פשוט נהרסת בגלל התנהגות אלימה של הילד שלא קיבל בדיוק את מה שרצה. הורים אלה לא הגיעו לטיפול בגלל בעיית ההרטבה (או מפני שהילד עושה את צואתו בתחתונים!) . הם הגיעו כי קשה להם בבית, כי יש תלונות מהגן או מבית הספר, כי אי אפשר ליהנות מאירועים משפחתיים.  רק כשמתחילים בטיפול בבירור של הפרטים, הם מרגישים בנוח להעלות את התלונות הקשות יותר.
כדאי מאוד לטפל בהרטבה (ובמצבים שהילד עושה את צרכיו בתחתונים ולא בשירותים!) מוקדם ככל האפשר. מדובר – ברוב המקרים – על ילד שחרדה קלה התפתחה אצלו כתוצאה מזיהוי חולשה מסוימת של הורים: כניעה שוטפת לדרישות הילד (או לחילופין – התקפה רצינית, לא מותאמת, עליו), חוסר הסכמה בין ההורים על עניינים מרכזיים במהלך היום, "מלחמות" של הורים במערכת החינוכית, סבתא ש"שוברת את המילה" להורים- כל אלה עשויים להחליש את ההורה בעיני הילד. ברגע שהילד חש שההורים חלשים והוא חזק- מתחיל אצלו פחד: "כנראה נשארתי לבד בעולם, הורי חלשים ממני- אם כך מי יעזור לי ויתן לי את ההגנה והביטחון שדרושים לי?"קשה לשאת חרדה כזו ובאופן טבעי ילדים מחפשים הקלה. הקלה תבוא על ידי שליטה! ממילא (גם בלי חרדות) כל יצור אנושי הינו תאב שליטה. הצורך לנהל את העניינים סביבנו אינו אלא טבעי, אבל אנו לומדים לווסת אותו בדרך כלל.  אלא שכשהחרדה מציפה, הוויסות נעלם, ובחיפוש הנואש אחרי הקלה – אנו מוצאים את השליטה. ילדים מסוימים יבחרו לשלוט בהורים ובאחרים על ידי אלימות(השלכת חפצים, צרחות וקללות), אחרים יבחרו באילמות סלקטיבית (שתיקה מבחירה), ויש שיבחרו בהרטבה!
יש לראות את ההרטבה כפועל יוצא של החרדה ובהתאם לכך לטפל בה: אין לטעות- לשלוט בהורה פירושו פגיעה בהורה! כשאנו מבררים עם ההורים את הרגשתם הם מדווחים על תחושות קשות של השפלה ופגיעה. כאן יש לעצור את הנטייה של ההורה לראות קודם כל את ילדו ואת מצוקת הילד. הורים- תדאגו לעצמכם! הסיטו את מוקד ההתבוננות (באופן זמני !) אל עצמכם, "הקפיאו" את הדאגה לרגשות הילד, נחזור אליהם בהמשך. קודם כל יש לשלול את ההרטבה כשם שאנו מתייחסים בשלילה לכל פגיעה אלימה.

מרכז טיפול והדרכת הורים גזר

הורים רבים מתמודדים היום עם בעיות התנהגותיות רגשיות של ילדיהם. הילדים החמודים מתפרצים בכעס כשמסרבים להיענות לבקשתם, או כשהם נדרשים לבצע משימה כלשהי, מתחמקים מלאסוף את חפציהם או את הצעצועים, ואף מדברים לעתים בגסות. ההורה הממוצע עומד לפעמים בפני מצבים לא פשוטים: הוא רוצה להביע את אהבתו לילדו ולדאוג לכך שהילד יהיה מאושר וטוב לב, ומקבל בתמורה יחס די גרוע. מילא כל זה, אבל כשלוקחים בחשבון שבמצב כזה מצבו הרגשי של הילד עשוי להתדרדר במהירות...

- טיפול באמנות בבעיות רגשיות התנהגותיות

- סדנאות להורים: "מי מפחד מילד זועם"

- הדרכה למורים וגננות הרלוונטיים לטיפול

- הרצאות להורים

לפניות ושאלות : 054-7932494 עירית

tipul.gezer@gmail.com

מרכז טיפול והדרכת הורים  בגזר

סיכום יום העיון ברמלה בנושא "מי מפחד מילד זועם בחדר הטיפול"

סיכום ההרצאות ביום העיון שהתקיים ברמלה ב 28.4

יום העיון עסק בטיפול באמנות בילדים מקצינים. עירית בראודה הציגה את החידושים ב"מודל רמלה", שפותח במרכז לגיל הרך ברמלה ונותן מענה לילדים עם בעיות רגשיות התנהגותיות.

לנוכח עליה תלולה במקרים של ילדים המופנים לטיפול עקב אלימות קשה, הסתגרויות קיצוניות, איומים על הוריהם ועל חבריהם לכתה, ואף פגיעה במורים/גננות – פיתח צוות הטיפול באמנות של המרכז לגיל הרך מודל טיפולי חדשני. צוות המטפלות באמנות של המרכז לגיל הרך מציע למשפחות הפונות לטיפול, מתודה טיפולית המציעה הצבת גבולות בחדר הטיפול, "הצפת" רגשות תסכול וזעם ושיקוף אינטנסיבי של רגשות אלה. התהליך שעובר הילד/הנער בטיפול, מאפשר לו- לפעמים לראשונה בחייו- לחוות תסכול במלואו, ולשרוד אותו! וזאת- ללא עזרה חיצונית. השיקוף האינטנסיבי שמציעה המטפלת באמנות לאורך כל הפגישה(תוך  שמירה קפדנית על חוקי וכללי חדר הטיפול), תומך בילד הזועם, ובהדרגה הוא מצליח לשרוד את התסכול בכוחות עצמו- ללא העזרה, הניחומים והצעות הפתרון שנהגו הוריו לתת לו עד כה.

מודל רמלה מציע פתרון טיפולי שהוכיח עצמו כיעיל ומחזיר למשפחות רבות את איכות החיים שנשללה מהן עד כה. משפחות רבות, המתמודדות עם ילד/נער אלים, הן פיסית והן מילולית, או לחילופין- המסתגר בחדרו עם האינטרנט, מסרב לקחת חלק בעבודות הבית, ואף נמנע מלמלא חובותיו לבית הספר, מדווחות- בעקבות הטיפול, על הקלה משמעותית וירידה תלולה ברמת האלימות.

רונית בן דב ממרכז "אייכה" להורות מגדלת הציגה את הרעיון העומד בבסיסם של טיפולים מסוג מודל רמלה: במשך עשרות שנים התרגלנו לראות את הילד כמרכז עולמם של הוריו. ההורים התרגלו להתאים עצמם אל הילד, לאפשר לו לכוון את התנהלות המשפחה, ושכחו שבמהלך התפתחותו זקוק כל ילד להכוונה. מצב כזה, שבו ההורים "שוכחים" את עצמם, מוותרים על מתן הכוונה, על שמירת ערכיהם והקפדה על החוקים המייצגים ערכים אלה, מייצר ילדים אובדי דרך, מבולבלים ומלאי חרדות. מרכז אייכה מציב את ההורה בחזרה במקומו הנכון- כמגדלור המאיר את דרכו של הילד, ומאפשר לילד לכוון את דרכו בחיים בהתאם למערכת הערכים והחוקים של ההורה.

אורלי פוקס שבתאי, מרכזת תכנית "אילנות" (תכנית ארצית להצבת גבולות בגני הילדים ולהדרכת הורים), דברה על הצורך להחזיר אבות לפעולה במשפחה- מול הילד הסוער. היא תיארה את התהליך של נסיגת ההתייחסות האבהית מהתמונה המשפחתית. האב – באופן מסורתי והסטורי, היה המייצג של אכיפת החוקים ושמירת הכללים שלאורם צריך הילד לגדול. האם- באופן מסורתי והסטורי ייצגה את הצד הרך, המקבל והמעניק אהבה ואף סלחנות. היום- במשפחות רבות, שני ההורים פועלים באופן "אמהי". החוויה של הקפדה על חוקי הבית, הטלת סנקציות(כמו שלילת צ'ופרים) במקרה של פגיעה בחוקים, והתייחסות סמכותית ותקיפה- נעדרת לעתים לחלוטין מחיי ילדים רבים. במסגרת תכנית "אילנות" נעשה לאחרונה מאמץ להשיב את נוכחותו המלאה של האב לפעולה.

בתום ההרצאות התקיימו 3 סדנאות: בשתי סדנאות, של עירית בראודה ורונית פוירשטיין, למדו המשתתפים- באמצעות סימולציה של טיפול במשפחה- את יסודות הטיפול על פי "מודל רמלה". בסדנה השלישית נתנו רונית בן דב ועינת משורר ממרכז "אייכה" הצצה לדרך העבודה של "הורות מגדלת".

על פי בקשת המשתתפים נפתח בהמשך קורס של 10 מפגשים להכרה מעמיקה של "מודל רמלה".

הרצאה להורים שניתנה במרכז לגיל הרך ברמלה: הקשר בין בעיות רגשיות התנהגותיות ושיקום סמכות הורים-מורים

מטפלים, אנשי חינוך והורים, עומדים היום בפני שטף רציני של אלימות ילדים ונסיונות השתלטות של ילדים על מבוגרים. הדבר לא היה מטריד אותנו (עם בעיטות, קללות ויריקות לפרצוף עוד אפשר איכשהו לחיות) אילולא מחקרים המצביעים על כך שהשתלטות ילד על הוריו, אובדן תחושה של סמכות הורית, - מובילים להתדרדרות רגשית מהירה. פחדים וחרדות מתפתחים אצל ילד שחש כמנהל המשפחה. המבנים הרגשיים של פעוט בן 3-4 עדיין אינם יציבים מספיק על מנת לאפשר לו לנהל 3-4 בוגרים (אבא אמא אחיו ואחותו הגדולים ממנו, ) פחד נוראי, למעשה תחושת פניקה, מתחילה ללוות את התפתחותו.


שינוי המתודה הטיפולית בילדים מקצינים:כמטפלת באמנות התחלתי בזמנו לעבוד כמו שנהוג: לאפשר לילד המטופל שפע בלתי מוגבל של חומרים, להכיל את רגשותיו ולתת לו לבטא אותם. עד מהרה ראיתי שאין די בכך. דלת חדר הטיפול סגורה- מטפורית- בפני כל מה שקורה מחוץ, והמטופל מסיק מזה- "מתענינים רק ברגשותי, איש לא מתייחס לאופן שבו אני מתעלל בילדים אחרים, באחי הגדול (נושא שיש להרחיב לגביו, אנו נתקלים היום בהתהפכות ההירככיה המשפחתית!)או גרוע מזה- בהורי. לפיכך, אין לי סיבה להפסיק את האלימות. בכל פעם שאני מתפרץ - מיד אח"כ אני מבקש סליחה, והסליחה ניתנת לי ועוד איך! אם כך- כנראה שאוכל להגביר את אלימותי".

עם המסקנות האלה שינינו לגמרי את המתודה הטיפולית: מודל רמלה לטיפול באמנות מצמצם שימוש בחומרים עד למינימום. אנו לא חוששים מהעלאת תסכול בחדר הטיפול, אלא להיפך: מבקשים להעלותו על מנת שנוכל לשקפו, ובכך להראות הן לילד והן להוריו, שכמובן נמצאים איתנו בחדר! (ולעתים גם אחים, סבים, דודים וכל מי שרלוונטי) שאין לחשוש מהתפרצות של תסכול, שהילד יוכל לעמוד בכך(בעזרת שיקופים אינטנסיביים כמובן). פרופ' ברזניץ ממליץ: השאירו את הילד בתסכולו, אל תחלצוהו! הוא ילמד להפעיל מנגנונים נפשיים עצמאיים לחילוץ. ילדים רבים בישראל של היום גדלים באופן שאינו מאפשר להם לחוות תסכול עד תומו. הורים נוקטים מדיניות מסיבית של הרגעה וחילוץ. כך גדל כאן דור שאינו מסוגל לקחת אחריות על רגשותיו וצרכיו. כל בעיה- החל מהשנים הראשונות – מובאת לפתחם של ההורים, והילד אינו מפתח את פוטנציאל ההתמודדות העצמית. בהמשך – הורים מתפקדים כעורכי דין -כאשר מערכת החינוך זועקת לעזרה, מתנפל ההורה בהאשמות כלפי כל גורם אפשרי להוציא את ילדו האהוב. ספרציה בין הורה לילד לא התרחשה עדיין במרבית המקרים. ילד ואימו ממשיכים לחוש מחוברים זה לזה כפי שחשו בשנה הראשונה לחייו(מומלץ לקרוא את איתן לבוב על הורות ללא גבולות).

ועכשיו לפתרונות:

כדי להקטין חרדות ואף לסלקם יש להתייצב בנחישות, להפעיל סמכות. הילד משווע לזה. הוא יחוש מוגן, גם אם לא יאהב לפעמים את ההחלטות של אמא-אבא. הצבת עמדה נחושה קשורה בעיקר בשני דברים:

1. לא להכנע, אבל גם לא להתקיף/להסלים. הורה מתפרץ וצורח מציג עצמו כחלש! עובדה זו אינה ידועה להורים רבים וכשמתחילים לפעמים בתהליך של שיקום הסמכות, הורים נוטים ללכת לקיצוניות של עונשים חמורים, איומים בעונש(הכי גרוע! כי לא מקיימים, וגם כי המאיים נתפס כחלש!) וכו'. יש להזהר מזה ולהצמד לדרכו של פרופ' גינות: "אני מבין שאתה ממש כועס...(שיקוף! חשוב ביותר שכן מאפשר להורה לאסוף עצמו, להשהות תגובה, ולילד נותן תחושה שמכבדים את רגשותיו), אבל לא אסכים להשלכת כיסאות (תזכורת של הכללים) ועכשיו נא להרים את כל מה שזרקת.".

2. לתאם לתאם לתאם! בין ההורים לבין עצמם, בין ההורים לסבים, בין ההורים למערכת החינוכית וכו. בכל מצב של חוסר תיאום יסיק הילד על חולשת המבוגרים והחרדה שוב תצוף.