מטפלים, אנשי חינוך והורים, עומדים היום בפני שטף רציני של אלימות ילדים ונסיונות השתלטות של ילדים על מבוגרים. הדבר לא היה מטריד אותנו (עם בעיטות, קללות ויריקות לפרצוף עוד אפשר איכשהו לחיות) אילולא מחקרים המצביעים על כך שהשתלטות ילד על הוריו, אובדן תחושה של סמכות הורית, - מובילים להתדרדרות רגשית מהירה. פחדים וחרדות מתפתחים אצל ילד שחש כמנהל המשפחה. המבנים הרגשיים של פעוט בן 3-4 עדיין אינם יציבים מספיק על מנת לאפשר לו לנהל 3-4 בוגרים (אבא אמא אחיו ואחותו הגדולים ממנו, ) פחד נוראי, למעשה תחושת פניקה, מתחילה ללוות את התפתחותו.
שינוי המתודה הטיפולית בילדים מקצינים:כמטפלת באמנות התחלתי בזמנו לעבוד כמו שנהוג: לאפשר לילד המטופל שפע בלתי מוגבל של חומרים, להכיל את רגשותיו ולתת לו לבטא אותם. עד מהרה ראיתי שאין די בכך. דלת חדר הטיפול סגורה- מטפורית- בפני כל מה שקורה מחוץ, והמטופל מסיק מזה- "מתענינים רק ברגשותי, איש לא מתייחס לאופן שבו אני מתעלל בילדים אחרים, באחי הגדול (נושא שיש להרחיב לגביו, אנו נתקלים היום בהתהפכות ההירככיה המשפחתית!)או גרוע מזה- בהורי. לפיכך, אין לי סיבה להפסיק את האלימות. בכל פעם שאני מתפרץ - מיד אח"כ אני מבקש סליחה, והסליחה ניתנת לי ועוד איך! אם כך- כנראה שאוכל להגביר את אלימותי".
עם המסקנות האלה שינינו לגמרי את המתודה הטיפולית: מודל רמלה לטיפול באמנות מצמצם שימוש בחומרים עד למינימום. אנו לא חוששים מהעלאת תסכול בחדר הטיפול, אלא להיפך: מבקשים להעלותו על מנת שנוכל לשקפו, ובכך להראות הן לילד והן להוריו, שכמובן נמצאים איתנו בחדר! (ולעתים גם אחים, סבים, דודים וכל מי שרלוונטי) שאין לחשוש מהתפרצות של תסכול, שהילד יוכל לעמוד בכך(בעזרת שיקופים אינטנסיביים כמובן). פרופ' ברזניץ ממליץ: השאירו את הילד בתסכולו, אל תחלצוהו! הוא ילמד להפעיל מנגנונים נפשיים עצמאיים לחילוץ. ילדים רבים בישראל של היום גדלים באופן שאינו מאפשר להם לחוות תסכול עד תומו. הורים נוקטים מדיניות מסיבית של הרגעה וחילוץ. כך גדל כאן דור שאינו מסוגל לקחת אחריות על רגשותיו וצרכיו. כל בעיה- החל מהשנים הראשונות – מובאת לפתחם של ההורים, והילד אינו מפתח את פוטנציאל ההתמודדות העצמית. בהמשך – הורים מתפקדים כעורכי דין -כאשר מערכת החינוך זועקת לעזרה, מתנפל ההורה בהאשמות כלפי כל גורם אפשרי להוציא את ילדו האהוב. ספרציה בין הורה לילד לא התרחשה עדיין במרבית המקרים. ילד ואימו ממשיכים לחוש מחוברים זה לזה כפי שחשו בשנה הראשונה לחייו(מומלץ לקרוא את איתן לבוב על הורות ללא גבולות).
ועכשיו לפתרונות:
כדי להקטין חרדות ואף לסלקם יש להתייצב בנחישות, להפעיל סמכות. הילד משווע לזה. הוא יחוש מוגן, גם אם לא יאהב לפעמים את ההחלטות של אמא-אבא. הצבת עמדה נחושה קשורה בעיקר בשני דברים:
1. לא להכנע, אבל גם לא להתקיף/להסלים. הורה מתפרץ וצורח מציג עצמו כחלש! עובדה זו אינה ידועה להורים רבים וכשמתחילים לפעמים בתהליך של שיקום הסמכות, הורים נוטים ללכת לקיצוניות של עונשים חמורים, איומים בעונש(הכי גרוע! כי לא מקיימים, וגם כי המאיים נתפס כחלש!) וכו'. יש להזהר מזה ולהצמד לדרכו של פרופ' גינות: "אני מבין שאתה ממש כועס...(שיקוף! חשוב ביותר שכן מאפשר להורה לאסוף עצמו, להשהות תגובה, ולילד נותן תחושה שמכבדים את רגשותיו), אבל לא אסכים להשלכת כיסאות (תזכורת של הכללים) ועכשיו נא להרים את כל מה שזרקת.".
2. לתאם לתאם לתאם! בין ההורים לבין עצמם, בין ההורים לסבים, בין ההורים למערכת החינוכית וכו. בכל מצב של חוסר תיאום יסיק הילד על חולשת המבוגרים והחרדה שוב תצוף.
