רוכבי האופניים או העבודה בכל מקום

אחרי צהריים שקט, יצאתי לריצה היומית בשדות. בעודי מתנשפת שמעתי מאחורי רוכבי אופניים מתקרבים. לא יכולתי שלא לשמוע את שיחתם שעסקה, כמובן, בגידול ילדים. אחד מהשניים מתלונן על ילדתו בת החמש, פרועה כנראה, מסוגלת לעזוב בפתאומיות את היד של אבא ולרוץ לכביש...בעודם חולפים על פני שמעתי אותו מוסיף ומתאר כמה קשה איתה, וממשיך, איך לא, לשלב התירוצים: יש לה בעיות ריכוז. המשפט האחרון שהצלחתי לקלוט עסק בכך שהחל מהשנה הבאה תלך לגן חינוך מיוחד...
התאפקתי בכל כוחי שלא לקרוא אחריו באימפולסיביות: אולי היא סתם מפונקת? אולי אם תתחילו לשלול בתקיפות את גילויי חוסר הריסון שלה, תפחיתו סלחנות כלפי מצבים שבהם היא לא מצייתת וכו', אולי אז תבוא הישועה?
אולי אם לא נעסוק במציאת "תירוצים", לא ניתן משקל כה רב לסיבות שבגללן הקטנה החמודה שלנו מתפרעת, אלא נתחיל קודם כל לשים דגש על שלילת ההתפרעות, על הצבת עמדה המתנגדת לסירובה לציית, אולי אז נראה כי טוב?
שנים ארוכות עסקנו בלמצוא את הסיבות: הרגשיות (נולד לה אח קטן לפני שנתיים), הסביבתיות (בגן הילדים שלה כל כך הרבה ילדים פרועים המשפיעים עליה לרעה), התורשתיות (אני הייתי בדיוק כמוה, וגם סבא היה כזה!), עשינו עבודה יסודית ומעמיקה למציאת הסיבות, ולאן זה הוביל? אנו עדיין במבוי סתום כשמדובר בילדים שהתנהגותם מוקצנת.
לא, אין להאשים אותי בתמימות או טיפשות: גם אני אעמוד בנאמנות לצידו של הנוירולוג שיתאר את הסיבות הנוירולוגיות להתנהגותה של הקטנה החמודה שמיועדת לגן טיפולי. לא אזלזל בחשיבות התיאור של מצבה הנוירולוגי. קשיי ריכוז/קשיים בהבנה חברתית, לכל אלה שמור מקום של כבוד. בכל זאת: הצבת עמדה נחושה של התנגדות למעשים הפוגעים שלה תוביל את החמודה הזאת הרבה יותר מהר אל חוף מבטחים, אל שיפור אמיתי במצבה הרגשי, אל הפחתת חרדות ופחדים.

הגנת יתר והשלכותיה המזיקות

"יש לברר את נסיבות האירוע האלים, יש למצוא את הסיבות שמאחורי פעולתו האלימה של הילד"- האומנם?


"עלי להגן על ילדי, להציע פתרונות במקרה שיתקל בקושי חברתי, לעזור לו להתגבר על ילדים המציקים לו"- האומנם עלינו כהורים מוטלת המשימה? אולי המשימה היא של הילד?


בתוכניתה של יעל דן "עושים צהריים גל"צ התראיינה אם שעל פי עדותה משלמת דמי חסות. התשלום ניתן לילד גדול כדי שיגן על בנה בן ה-7 מפני חבריו לכיתה. האם סיפרה שחבריו נוהגים להכותו מדי יום. היא טענה שאין לה ברירה- אלא לשלם דמי חסות- מאחר שהילד אינו יודע להגן על עצמו. מדי יום חוזר הילד יום הביתה ובפיו רשימה של תלונות: הכו אותי, קיללו אותי, בעטו בי.


את הראיון בגלי צה"ל שמעתי בדרכי לפגישה באחד מגני הילדים. הפגישה- עם צוות הגן והוריו של הילד שבטיפולי, התמקדה- במפתיע?- בחלקה הגדול, בדרכים לעזור לאם להימנע מהגנת יתר על בנה.

אין ספק שהדיון ששמעתי ברדיו בתכניתה של יעל דן נוגע בבעיה כאובה: האלימות בבתי הספר. אבל הוא נוגע בנקודה כאובה לא פחות הקשורה לבעיות האלימות ופתרונן. צוות הטיפול באמנות במרכז לגיל הרך נתקל לעתים בתופעה מדהימה: הורים שהביאו את ילדם לטיפול מכיוון שלטענתם הוא ילד מוכה ומושפל בבית הספר, מגלים לפתע, במהלך הטיפול, שהילד אינו קורבן תמים כפי שעל פניו נראה. שיחה עם המחנכת ועם מורות נוספות מגלה לנו טכניקות אלימות, מילוליות ואחרות שהילד "הקורבן" מפעיל על חבריו.

להגנת יתר שתי פנים: 1. הגנת יתר של הורה על ילד שסופג פגיעות שונות: מכות, הצקות, קללות. ההורה המספק הגנה מעבר לגבול מסוים, עשוי להפוך את ילדו לבלתי מסוגל להתגונן בעצמו. 2. הגנת יתר על ילדים שפועלים באלימות. ההורה עוסק במרץ בבירור סיבות ונסיבות במטרה להוכיח שילדו פעל באלימות אך אינו אשם!. עמדה כזו נותנת לעתים קרובות אישור להמשך אלימותו של הילד.

ללא ספק נטייתו הטבעית של ההורה לדאוג שילדו יהיה מאושר ולא יסבול. אלא שנטיה טבעית זו מרחיקה לכת לעתים. קשה להורים להשלים עם מצב שילדם מואשם בפגיעה באחרים. הדבר קשור אולי בהיפרדות (ספרציה) שלא התקדמה כמו שצריך: ההורה עדיין רואה את ילדו כחלק ממנו. תהיה אשר תהיה הסיבה, הורים נוטים להגן על הילד וקשה להודות שלפעמים ילדנו הוא זה שפעל באלימות ולהפנות אליו את האצבע המאשימה, לדרוש שיקח אחריות על מעשיו.

צוות הגן דיווח לאמו של משה, בן 6, שבנה חנק והכה ילדים בגן. כשנזפו בו - התפרץ באלימות רבה. האם הנסערת ביקשה לברר מה גרם להתפרצותו של בנה. היא טענה בלהט שבנה לעולם אינו מכה אלא אם מתגרים בו ודרשה למצוא האשמים האחרים ולהענישם. הוסבר לה שבדרישה זו היא מחמירה את מצבו של בנה: 1. הילד רואה שאמו תעשה הכל על מנת לשחררו מאשמה. 2. הילד רואה שהאם יוצאת למלחמה בצוות הגן והיא רחוקה מלסמוך עליהם. המסקנה: שני גופים כה משמעותיים, האם והגננת, אינם עובדים בשיתוף פעולה זה עם זה, על מי אני יכול לסמוך? התוצאה: עוד התדרדרות של מצבו הרגשי והחרפה באלימותו.

עבודה טיפולית שתדריך את האם לריסון הדחף האינסטינקטיבי להגן על הילד בכל מחיר ולהכיר בהשלכות המסוכנות של הגנת היתר, עשויה לעזור לאם ללמוד לעבוד נכון: לתמוך בבנה, להקשיב לרגשותיו(לפרופ' חיים גינות ולתלמידיו "פטנטים" מצוינים לכך), ובמקביל- לא לעשות את העבודה במקומו, לא לשחרר אותו בכל מחיר מאחריות לאלימותו.

הערה על פינוק בעקבות קריאה ב אני קלאודיוס של רוברט גרייבס.

גרייבס מתאר פרק בתולדות רומי העתיקה- בין שנת 38 לפני הספירה, מאז פרשת נישואי ליוויה לאוגוסטוס, והתחלת שלטונם על האימפריה הרומית, לבין שנת 41 לספירה.


העולם הפוליטי חברתי שגרייבס מתאר מתלבט בין הרפובליקה למונרכיה, ממש כשם שכל קבוצה אנושית באשר היא נעה ביניהם. האם משטר דמוקרטי המאפשר לאזרחים להביע דעות, לעצב את השלטון ולקבל את הנחוץ להם באופן שוויוני יביא אושר ויציבות, או ששלטון יחיד חזק יעשה זאת?

מאת השנים המשתקפות מבעד לעיניו של קלאודיוס הן שנות הקיסרות של אוגוסטוס וטיבריוס אחריו, מאה שנה של מאבק מוצלח ביותר של המונרכיה במחשבה הרפובליקנית. ספור מאלף, מומלץ לקריאה לכל מי שרוצה להבין טוב יותר את העולם בו אנו חיים.

אבל מה שתפס את תשומת ליבי שייך רק בעקיפין להתלבטות הנושנה בין דמוקרטיה לשלטון יחיד. קלאודיוס מתאר שתי תמונות קצרות של פינוק הרסני והתוצאות הנוראיות שלו.

קליגולה היה בנם הרביעי של גרמניקוס ואגריפינה. ילד יפה במיוחד שהנסיבות גרמו שיגדל באווירה של פינוק רב. הוא זכה לשם קליגולה שפירושו: מגף קטן, על שום חיבתו הרבה למדי חיילים ומנהגיהם. אגריפינה אמו היתה חולה במשך כמה חודשים אחרי לידת אחותו התינוקת ולא יכלה לטפל בו, לכן שלחו אותו לביקור ברומא. עד מהרה הפך למעין גיבור לאומי. "בכל פעם שיצא לטייל עם אחיו הריעו לו והתלהבו ממנו. עדיין לא מלאו לו שלוש, אבל הוא היה בוגר הרבה מגילו...הוא היה ילד קשה ביותר- נעים רק כשהתחנפו אליו, וצייתן רק כשנהגו בן בתקיפות". מאחר ונהג להסתבך בצרות ורב עם אחיו הגדולים, הוא עבר מביתו לגור עם קלאודיוס ואמו הזקנה. אמו של קלאודיוס מעולם לא נהגה בו תקיפות מספקת, "עד שיום אחד הוא ירק עליה בהתקף זעם, והיא הרביצה בו מכות הגונות." קליגולה התפרץ בקללות איומות ואיים שישרוף לה את הבית. הוא התגנב אל המחסן והצית שם ערימת מזרונים ישנים שגרמו לשריפת הבית כולו על שתי קומותיו!

התייחסות נוספת לנושא הפינוק ותוצאותיו ההרסניות קשורה לדרוסילוס, בנו היחיד של קלאודיוס: סבתו של דרוסילוס, אמו של קלאודיוס, נהגה בו כאילו היה בנה והצליחה איכשהו לשכוח מיהם הוריו: "הוא היה ילד גס רוח, אטום וחצוף, ואמי היתה גוערת בי (אביו) בנוכחותו לעתים כל כך קרובות שהוא למד שאין כל צורך להתייחס אלי בכבוד"

בשני המקרים אפשר לראות מרכיבים רבים המובילים להתרופפות התחושה של סמכות המבוגר אצל ילד צעיר. אמו של קליגולה אינה יכולה לטפל בו ואביו עסוק בהנהגת צבאות רומא במלחמה בשבטים הגרמניים. נוכחות שני ההורים בחייו כמעט אפסית (בנוסף, גרמניקוס, אף שהיה מצביא מהולל, נודע בנועם הליכותיו ובאופן האנושי והמתון שבו נהג הן בחייליו והן בילדיו). הוא הופך להיות מעין צעצוע, הקמיע של חיילי אביו, המעניקים לו כל מה שלבו חפץ. הוא שולט בהם בזכות יופיו וחינו, מאבד בהדרגה את תחושת מקומו כילד קטן בעולם, ורוכש במקומה תחושה שהוא שווה למבוגרים. קליגולה הופך לשליט עריץ בביתו. כשאמו של קלאודיוס, שבביתה הוא מתגורר, מנסה להציב לו גבולות ולהעניש אותו על אלימותו, הוא מגיב בשריפת הבית.

במקרה של דרוסילוס אפשר לראות את המקרה הקלאסי של סבתא המערערת על סמכות בנה, אביו של הילד. כתוצאה, גם כאן, נוכחות האב בחיי הילד מתמעטת, והילד מאבד את תחושת ההגנה שהבנה של סמכות האב היתה עשויה לתת לו.

ועוד בנושא של עקיפת ההורים ויצירת קשר מפנק עם ילד קטן: "קליגולה ידע להתנהג רק בשתי דרכים: הוא היה או חצוף או מתרפס". אל אמו, אל אחיו ואל דודו קלאודיוס התנהג בחוצפה. אל טיבריוס (הקיסר) התנהג בהתרפסות, "אבל אצל ליוויה (סבתא רבתא שלו) התנהג אחרת. הוא היה כמעט כמו המאהב שלה. לא היה זה הקשר הקושר ילדים קטנים אל סבתם...היא תמיד נתנה לו מתנות...נותר רושם עז כאילו יש ביניהם איזה סוד דוחה...אבל אין כוונתי לומר שהיו ביניהם יחסים לא צנועים כלשהם".

ההמלצה הגורפת על התייחסות מכבדת, שוויונית, כלפי ילדים, הייתה מסקנתו של העולם המערבי בעקבות ההבנה שדיקטטורה- הן מדינית והן משפחתית עשויה להיות הרסנית. גם גרייבס מתלבט באני קלאודיוס בין דיקטטורה לדמוקרטיה. גרמניקוס וקלאודיוס מייצגים את המחשבה הרפובליקנית דמוקרטית מול העולם הרומאי של זמנם, ההולך ומקצין את העמדה הדיקטטורית של אוגוסטוס וממשיכו טיבריוס. בעצם, אומר לנו קלאודיוס, הדברים אינם פשוטים כל כך, בטח לא כשמדובר בגידול ילדים.

ולסיום, אם להמשיך ולקרוא את גרייבס כמי שמציע לנו התייחסויות שונות לילדים מפונקים, הנה עוד משהו הקשור לערעור על סמכות והאופן שבו רצוי להתייחס אל מי שמערערים עליה, משהו ברוח "הסמכות החדשה" הקוראת לנו להגיב כלפי ילד אלים בתקיפות ונחישות אך לא בכוח:

בסוף ימיה, במסגרת מאבקה בטיבריוס, אספה ליוויה את נשות האצולה כדי לקרוא בפניהן ממכתביו של אוגוסטוס (עמ' 358). היא קראה בפניהן אודות "התנהגותו המגעילה של טיבריוס כשהיה ילד קטן, על כך שאינו מקובל בין התלמידים, על קמצנותו וגאוותנותו כבחור צעיר" וכו' (האם שוב מדובר כאן במקרה של ילד הסובל מהעדר הצבת גבולות בילדותו?), היא מתחה ביקורת על נושא המלשינים שזכה לעידוד תחת שלטונו של טיבריוס (אוגוסטוס נהג להתייחס להלשנות ברוח זו:"לא זו בלבד שאני ממעיט בחשיבותן כראיה, אני גם רושם סימן שחור ליד שמו של המלשין..." ), ולבסוף הציגה את האלטרנטיבה השפויה של אוגוסטוס למצבים שבהם בעל סמכות נאלץ להגיב נגד המערער על סמכותו. אוגוסטוס מתאר את תגובתו הבלתי אלימה של אביו, יוליוס קיסר למנסים להלעיז עליו: במקום להשתמש בכוח נגד קטולוס שכתב עליו שירי השמצה ולעג, הזמין אותו קיסר לארוחה, באמרו שאם הוא מנסה להראות שאינו מלחך פנכה הרי כבר הוכיח את טענתו והוא יכול לחזור לכתוב על נושאים אחרים. כך הפסיק יוליוס קיסר את אלימותו המילולית של קטולוס באמצעים בלתי אלימים.