גרייבס מתאר פרק בתולדות רומי העתיקה- בין שנת 38 לפני הספירה, מאז פרשת נישואי ליוויה לאוגוסטוס, והתחלת שלטונם על האימפריה הרומית, לבין שנת 41 לספירה.
העולם הפוליטי חברתי שגרייבס מתאר מתלבט בין הרפובליקה למונרכיה, ממש כשם שכל קבוצה אנושית באשר היא נעה ביניהם. האם משטר דמוקרטי המאפשר לאזרחים להביע דעות, לעצב את השלטון ולקבל את הנחוץ להם באופן שוויוני יביא אושר ויציבות, או ששלטון יחיד חזק יעשה זאת?
מאת השנים המשתקפות מבעד לעיניו של קלאודיוס הן שנות הקיסרות של אוגוסטוס וטיבריוס אחריו, מאה שנה של מאבק מוצלח ביותר של המונרכיה במחשבה הרפובליקנית. ספור מאלף, מומלץ לקריאה לכל מי שרוצה להבין טוב יותר את העולם בו אנו חיים.
אבל מה שתפס את תשומת ליבי שייך רק בעקיפין להתלבטות הנושנה בין דמוקרטיה לשלטון יחיד. קלאודיוס מתאר שתי תמונות קצרות של פינוק הרסני והתוצאות הנוראיות שלו.
קליגולה היה בנם הרביעי של גרמניקוס ואגריפינה. ילד יפה במיוחד שהנסיבות גרמו שיגדל באווירה של פינוק רב. הוא זכה לשם קליגולה שפירושו: מגף קטן, על שום חיבתו הרבה למדי חיילים ומנהגיהם. אגריפינה אמו היתה חולה במשך כמה חודשים אחרי לידת אחותו התינוקת ולא יכלה לטפל בו, לכן שלחו אותו לביקור ברומא. עד מהרה הפך למעין גיבור לאומי. "בכל פעם שיצא לטייל עם אחיו הריעו לו והתלהבו ממנו. עדיין לא מלאו לו שלוש, אבל הוא היה בוגר הרבה מגילו...הוא היה ילד קשה ביותר- נעים רק כשהתחנפו אליו, וצייתן רק כשנהגו בן בתקיפות". מאחר ונהג להסתבך בצרות ורב עם אחיו הגדולים, הוא עבר מביתו לגור עם קלאודיוס ואמו הזקנה. אמו של קלאודיוס מעולם לא נהגה בו תקיפות מספקת, "עד שיום אחד הוא ירק עליה בהתקף זעם, והיא הרביצה בו מכות הגונות." קליגולה התפרץ בקללות איומות ואיים שישרוף לה את הבית. הוא התגנב אל המחסן והצית שם ערימת מזרונים ישנים שגרמו לשריפת הבית כולו על שתי קומותיו!
התייחסות נוספת לנושא הפינוק ותוצאותיו ההרסניות קשורה לדרוסילוס, בנו היחיד של קלאודיוס: סבתו של דרוסילוס, אמו של קלאודיוס, נהגה בו כאילו היה בנה והצליחה איכשהו לשכוח מיהם הוריו: "הוא היה ילד גס רוח, אטום וחצוף, ואמי היתה גוערת בי (אביו) בנוכחותו לעתים כל כך קרובות שהוא למד שאין כל צורך להתייחס אלי בכבוד"
בשני המקרים אפשר לראות מרכיבים רבים המובילים להתרופפות התחושה של סמכות המבוגר אצל ילד צעיר. אמו של קליגולה אינה יכולה לטפל בו ואביו עסוק בהנהגת צבאות רומא במלחמה בשבטים הגרמניים. נוכחות שני ההורים בחייו כמעט אפסית (בנוסף, גרמניקוס, אף שהיה מצביא מהולל, נודע בנועם הליכותיו ובאופן האנושי והמתון שבו נהג הן בחייליו והן בילדיו). הוא הופך להיות מעין צעצוע, הקמיע של חיילי אביו, המעניקים לו כל מה שלבו חפץ. הוא שולט בהם בזכות יופיו וחינו, מאבד בהדרגה את תחושת מקומו כילד קטן בעולם, ורוכש במקומה תחושה שהוא שווה למבוגרים. קליגולה הופך לשליט עריץ בביתו. כשאמו של קלאודיוס, שבביתה הוא מתגורר, מנסה להציב לו גבולות ולהעניש אותו על אלימותו, הוא מגיב בשריפת הבית.
במקרה של דרוסילוס אפשר לראות את המקרה הקלאסי של סבתא המערערת על סמכות בנה, אביו של הילד. כתוצאה, גם כאן, נוכחות האב בחיי הילד מתמעטת, והילד מאבד את תחושת ההגנה שהבנה של סמכות האב היתה עשויה לתת לו.
ועוד בנושא של עקיפת ההורים ויצירת קשר מפנק עם ילד קטן: "קליגולה ידע להתנהג רק בשתי דרכים: הוא היה או חצוף או מתרפס". אל אמו, אל אחיו ואל דודו קלאודיוס התנהג בחוצפה. אל טיבריוס (הקיסר) התנהג בהתרפסות, "אבל אצל ליוויה (סבתא רבתא שלו) התנהג אחרת. הוא היה כמעט כמו המאהב שלה. לא היה זה הקשר הקושר ילדים קטנים אל סבתם...היא תמיד נתנה לו מתנות...נותר רושם עז כאילו יש ביניהם איזה סוד דוחה...אבל אין כוונתי לומר שהיו ביניהם יחסים לא צנועים כלשהם".
ההמלצה הגורפת על התייחסות מכבדת, שוויונית, כלפי ילדים, הייתה מסקנתו של העולם המערבי בעקבות ההבנה שדיקטטורה- הן מדינית והן משפחתית עשויה להיות הרסנית. גם גרייבס מתלבט באני קלאודיוס בין דיקטטורה לדמוקרטיה. גרמניקוס וקלאודיוס מייצגים את המחשבה הרפובליקנית דמוקרטית מול העולם הרומאי של זמנם, ההולך ומקצין את העמדה הדיקטטורית של אוגוסטוס וממשיכו טיבריוס. בעצם, אומר לנו קלאודיוס, הדברים אינם פשוטים כל כך, בטח לא כשמדובר בגידול ילדים.
ולסיום, אם להמשיך ולקרוא את גרייבס כמי שמציע לנו התייחסויות שונות לילדים מפונקים, הנה עוד משהו הקשור לערעור על סמכות והאופן שבו רצוי להתייחס אל מי שמערערים עליה, משהו ברוח "הסמכות החדשה" הקוראת לנו להגיב כלפי ילד אלים בתקיפות ונחישות אך לא בכוח:
בסוף ימיה, במסגרת מאבקה בטיבריוס, אספה ליוויה את נשות האצולה כדי לקרוא בפניהן ממכתביו של אוגוסטוס (עמ' 358). היא קראה בפניהן אודות "התנהגותו המגעילה של טיבריוס כשהיה ילד קטן, על כך שאינו מקובל בין התלמידים, על קמצנותו וגאוותנותו כבחור צעיר" וכו' (האם שוב מדובר כאן במקרה של ילד הסובל מהעדר הצבת גבולות בילדותו?), היא מתחה ביקורת על נושא המלשינים שזכה לעידוד תחת שלטונו של טיבריוס (אוגוסטוס נהג להתייחס להלשנות ברוח זו:"לא זו בלבד שאני ממעיט בחשיבותן כראיה, אני גם רושם סימן שחור ליד שמו של המלשין..." ), ולבסוף הציגה את האלטרנטיבה השפויה של אוגוסטוס למצבים שבהם בעל סמכות נאלץ להגיב נגד המערער על סמכותו. אוגוסטוס מתאר את תגובתו הבלתי אלימה של אביו, יוליוס קיסר למנסים להלעיז עליו: במקום להשתמש בכוח נגד קטולוס שכתב עליו שירי השמצה ולעג, הזמין אותו קיסר לארוחה, באמרו שאם הוא מנסה להראות שאינו מלחך פנכה הרי כבר הוכיח את טענתו והוא יכול לחזור לכתוב על נושאים אחרים. כך הפסיק יוליוס קיסר את אלימותו המילולית של קטולוס באמצעים בלתי אלימים.
העולם הפוליטי חברתי שגרייבס מתאר מתלבט בין הרפובליקה למונרכיה, ממש כשם שכל קבוצה אנושית באשר היא נעה ביניהם. האם משטר דמוקרטי המאפשר לאזרחים להביע דעות, לעצב את השלטון ולקבל את הנחוץ להם באופן שוויוני יביא אושר ויציבות, או ששלטון יחיד חזק יעשה זאת?
מאת השנים המשתקפות מבעד לעיניו של קלאודיוס הן שנות הקיסרות של אוגוסטוס וטיבריוס אחריו, מאה שנה של מאבק מוצלח ביותר של המונרכיה במחשבה הרפובליקנית. ספור מאלף, מומלץ לקריאה לכל מי שרוצה להבין טוב יותר את העולם בו אנו חיים.
אבל מה שתפס את תשומת ליבי שייך רק בעקיפין להתלבטות הנושנה בין דמוקרטיה לשלטון יחיד. קלאודיוס מתאר שתי תמונות קצרות של פינוק הרסני והתוצאות הנוראיות שלו.
קליגולה היה בנם הרביעי של גרמניקוס ואגריפינה. ילד יפה במיוחד שהנסיבות גרמו שיגדל באווירה של פינוק רב. הוא זכה לשם קליגולה שפירושו: מגף קטן, על שום חיבתו הרבה למדי חיילים ומנהגיהם. אגריפינה אמו היתה חולה במשך כמה חודשים אחרי לידת אחותו התינוקת ולא יכלה לטפל בו, לכן שלחו אותו לביקור ברומא. עד מהרה הפך למעין גיבור לאומי. "בכל פעם שיצא לטייל עם אחיו הריעו לו והתלהבו ממנו. עדיין לא מלאו לו שלוש, אבל הוא היה בוגר הרבה מגילו...הוא היה ילד קשה ביותר- נעים רק כשהתחנפו אליו, וצייתן רק כשנהגו בן בתקיפות". מאחר ונהג להסתבך בצרות ורב עם אחיו הגדולים, הוא עבר מביתו לגור עם קלאודיוס ואמו הזקנה. אמו של קלאודיוס מעולם לא נהגה בו תקיפות מספקת, "עד שיום אחד הוא ירק עליה בהתקף זעם, והיא הרביצה בו מכות הגונות." קליגולה התפרץ בקללות איומות ואיים שישרוף לה את הבית. הוא התגנב אל המחסן והצית שם ערימת מזרונים ישנים שגרמו לשריפת הבית כולו על שתי קומותיו!
התייחסות נוספת לנושא הפינוק ותוצאותיו ההרסניות קשורה לדרוסילוס, בנו היחיד של קלאודיוס: סבתו של דרוסילוס, אמו של קלאודיוס, נהגה בו כאילו היה בנה והצליחה איכשהו לשכוח מיהם הוריו: "הוא היה ילד גס רוח, אטום וחצוף, ואמי היתה גוערת בי (אביו) בנוכחותו לעתים כל כך קרובות שהוא למד שאין כל צורך להתייחס אלי בכבוד"
בשני המקרים אפשר לראות מרכיבים רבים המובילים להתרופפות התחושה של סמכות המבוגר אצל ילד צעיר. אמו של קליגולה אינה יכולה לטפל בו ואביו עסוק בהנהגת צבאות רומא במלחמה בשבטים הגרמניים. נוכחות שני ההורים בחייו כמעט אפסית (בנוסף, גרמניקוס, אף שהיה מצביא מהולל, נודע בנועם הליכותיו ובאופן האנושי והמתון שבו נהג הן בחייליו והן בילדיו). הוא הופך להיות מעין צעצוע, הקמיע של חיילי אביו, המעניקים לו כל מה שלבו חפץ. הוא שולט בהם בזכות יופיו וחינו, מאבד בהדרגה את תחושת מקומו כילד קטן בעולם, ורוכש במקומה תחושה שהוא שווה למבוגרים. קליגולה הופך לשליט עריץ בביתו. כשאמו של קלאודיוס, שבביתה הוא מתגורר, מנסה להציב לו גבולות ולהעניש אותו על אלימותו, הוא מגיב בשריפת הבית.
במקרה של דרוסילוס אפשר לראות את המקרה הקלאסי של סבתא המערערת על סמכות בנה, אביו של הילד. כתוצאה, גם כאן, נוכחות האב בחיי הילד מתמעטת, והילד מאבד את תחושת ההגנה שהבנה של סמכות האב היתה עשויה לתת לו.
ועוד בנושא של עקיפת ההורים ויצירת קשר מפנק עם ילד קטן: "קליגולה ידע להתנהג רק בשתי דרכים: הוא היה או חצוף או מתרפס". אל אמו, אל אחיו ואל דודו קלאודיוס התנהג בחוצפה. אל טיבריוס (הקיסר) התנהג בהתרפסות, "אבל אצל ליוויה (סבתא רבתא שלו) התנהג אחרת. הוא היה כמעט כמו המאהב שלה. לא היה זה הקשר הקושר ילדים קטנים אל סבתם...היא תמיד נתנה לו מתנות...נותר רושם עז כאילו יש ביניהם איזה סוד דוחה...אבל אין כוונתי לומר שהיו ביניהם יחסים לא צנועים כלשהם".
ההמלצה הגורפת על התייחסות מכבדת, שוויונית, כלפי ילדים, הייתה מסקנתו של העולם המערבי בעקבות ההבנה שדיקטטורה- הן מדינית והן משפחתית עשויה להיות הרסנית. גם גרייבס מתלבט באני קלאודיוס בין דיקטטורה לדמוקרטיה. גרמניקוס וקלאודיוס מייצגים את המחשבה הרפובליקנית דמוקרטית מול העולם הרומאי של זמנם, ההולך ומקצין את העמדה הדיקטטורית של אוגוסטוס וממשיכו טיבריוס. בעצם, אומר לנו קלאודיוס, הדברים אינם פשוטים כל כך, בטח לא כשמדובר בגידול ילדים.
ולסיום, אם להמשיך ולקרוא את גרייבס כמי שמציע לנו התייחסויות שונות לילדים מפונקים, הנה עוד משהו הקשור לערעור על סמכות והאופן שבו רצוי להתייחס אל מי שמערערים עליה, משהו ברוח "הסמכות החדשה" הקוראת לנו להגיב כלפי ילד אלים בתקיפות ונחישות אך לא בכוח:
בסוף ימיה, במסגרת מאבקה בטיבריוס, אספה ליוויה את נשות האצולה כדי לקרוא בפניהן ממכתביו של אוגוסטוס (עמ' 358). היא קראה בפניהן אודות "התנהגותו המגעילה של טיבריוס כשהיה ילד קטן, על כך שאינו מקובל בין התלמידים, על קמצנותו וגאוותנותו כבחור צעיר" וכו' (האם שוב מדובר כאן במקרה של ילד הסובל מהעדר הצבת גבולות בילדותו?), היא מתחה ביקורת על נושא המלשינים שזכה לעידוד תחת שלטונו של טיבריוס (אוגוסטוס נהג להתייחס להלשנות ברוח זו:"לא זו בלבד שאני ממעיט בחשיבותן כראיה, אני גם רושם סימן שחור ליד שמו של המלשין..." ), ולבסוף הציגה את האלטרנטיבה השפויה של אוגוסטוס למצבים שבהם בעל סמכות נאלץ להגיב נגד המערער על סמכותו. אוגוסטוס מתאר את תגובתו הבלתי אלימה של אביו, יוליוס קיסר למנסים להלעיז עליו: במקום להשתמש בכוח נגד קטולוס שכתב עליו שירי השמצה ולעג, הזמין אותו קיסר לארוחה, באמרו שאם הוא מנסה להראות שאינו מלחך פנכה הרי כבר הוכיח את טענתו והוא יכול לחזור לכתוב על נושאים אחרים. כך הפסיק יוליוס קיסר את אלימותו המילולית של קטולוס באמצעים בלתי אלימים.
