לא רציונאלי אבל לא נורא (בעקבות קריאה בספרו של דן אריאלי)

הטיפול בילדים מקצינים- רגשית והתנהגותית- על פי "מודל רמלה" (המשלב התייחסות רגשית עם טכניקות של הצבת גבולות), נעשה בדרך כלל באופן מנוגד או כמעט הפוך להתייחסות הטיפולית המקובלת. הבסיס אצלנו הוא קודם כל שלילת ההתנהגות הפוגעת. בקבענו סדרי עדיפויות של הנושאים אליהם נתייחס בטיפול, כי אז הבדיקה של תכנים נפשיים כגורם לאלימות של הילד, הבירור של המערך הרגשי שלו במטרה לבדוק את הסיבות להתנהגותו הפוגעת, כל אלה יקבלו עדיפות משנית. לא להיבהל: אנו לא שוכחים את כל אלה! ההתייחסות אליהם תגיע! (אני בדרך כלל מרגיעה הורים באומרי: בעוד כשבועיים נתחיל לטפל גם באלה) ולמעשה, מה שקורה בחדר הטיפול בדרך כלל הוא שהמבנים הנפשיים, כל מה שמעיק על המטופל רגשית, מקבל התייחסות בו זמנית, במקביל לשלילת האלימות.


זמן רב שאלתי את עצמי איך יתכן שכל כך הרבה אנשי טיפול מקצועיים ומנוסים שפגשתי במשך השנים, דחו על הסף את העמדה הגורסת שהצבת גבולות, שיקום סמכות ההורה ושיקום ההיררכיה במשפחה הינם הבסיס לטיפול. מול נתונים מהשטח המצביעים על כך שעמדה כזו מזרזת את קצב הטיפול, תורמת לשיקום מהיר של איכות החיים במשפחה- וכל זאת עוד לפני שעיבדנו לעומק את התכנים הנפשיים- חזרה ונשנתה הטענה שעבודה כזו הינה שטחית ובלתי מעמיקה, ולכן אין בה מספיק תועלת. נתונים המראים שחרדות ופחדים נעלמים, תחושת הערך עצמי עולה, יכולת התמודדות משתפרת והתנהגויות לא נורמטיביות פוחתות כתוצאה מעבודה שבסיסה הוא קודם כל שלילת התנהגות אלימה(כמובן לא בלי הקשבה, שיקופים וכו'), נתקלו בדחייה על הסף.

והנה תוך כדי קריאה בספרו של דן אריאלי: לא רציונאלי אבל לא נורא נתקלתי במובאה מדבריו של אפטון סינקליר: "קשה לגרום לאדם להבין משהו, כשמשכורתו תלויה בכך שלא יבין זאת". ובכן, האם זהו העניין? ברור שאנו כאנשי טיפול –כמו בכל תחום אחר - דבקים במסורת. מחקרים מראים שהיצור האנושי אינו נלהב משינוי באופן כללי. איש לא שש להשליך אחר גוו מתודות טיפוליות שנרכשו בעמל רב בלימודים ממושכים ושבהם השתמשנו זמן מספיק ממושך. אבל מה שאריאלי טוען זה כבר דבר אחר לגמרי! לטענתו בני אדם- ואנשי טיפול בתוכם- עובדים לעתים יותר קרובות באופן בלתי רציונלי, נגד טובת עצמם, מאשר באופן רציונלי. אם חשבנו שאנחנו, כאנשים מודרניים, עובדים על פי שיקולים שיובילו אותנו לשיפור חיינו, לקידום מטרותינו- הרי מסתבר שטעינו. אריאלי קורא לנו לפשפש היטב במניעים שלנו ובתהליכי קבלת החלטות. אנו עשויים לגלות שהעדפת מתודה טיפולית מסוימת לא מבוססת על בדיקה רציונאלית של טובת המטופל. יתכן שנגלה שהבסיס אינו אלא רגשות ומניעים בלתי רציונאליים לחלוטין.

רוכבי האופניים או העבודה בכל מקום

אחרי צהריים שקט, יצאתי לריצה היומית בשדות. בעודי מתנשפת שמעתי מאחורי רוכבי אופניים מתקרבים. לא יכולתי שלא לשמוע את שיחתם שעסקה, כמובן, בגידול ילדים. אחד מהשניים מתלונן על ילדתו בת החמש, פרועה כנראה, מסוגלת לעזוב בפתאומיות את היד של אבא ולרוץ לכביש...בעודם חולפים על פני שמעתי אותו מוסיף ומתאר כמה קשה איתה, וממשיך, איך לא, לשלב התירוצים: יש לה בעיות ריכוז. המשפט האחרון שהצלחתי לקלוט עסק בכך שהחל מהשנה הבאה תלך לגן חינוך מיוחד...
התאפקתי בכל כוחי שלא לקרוא אחריו באימפולסיביות: אולי היא סתם מפונקת? אולי אם תתחילו לשלול בתקיפות את גילויי חוסר הריסון שלה, תפחיתו סלחנות כלפי מצבים שבהם היא לא מצייתת וכו', אולי אז תבוא הישועה?
אולי אם לא נעסוק במציאת "תירוצים", לא ניתן משקל כה רב לסיבות שבגללן הקטנה החמודה שלנו מתפרעת, אלא נתחיל קודם כל לשים דגש על שלילת ההתפרעות, על הצבת עמדה המתנגדת לסירובה לציית, אולי אז נראה כי טוב?
שנים ארוכות עסקנו בלמצוא את הסיבות: הרגשיות (נולד לה אח קטן לפני שנתיים), הסביבתיות (בגן הילדים שלה כל כך הרבה ילדים פרועים המשפיעים עליה לרעה), התורשתיות (אני הייתי בדיוק כמוה, וגם סבא היה כזה!), עשינו עבודה יסודית ומעמיקה למציאת הסיבות, ולאן זה הוביל? אנו עדיין במבוי סתום כשמדובר בילדים שהתנהגותם מוקצנת.
לא, אין להאשים אותי בתמימות או טיפשות: גם אני אעמוד בנאמנות לצידו של הנוירולוג שיתאר את הסיבות הנוירולוגיות להתנהגותה של הקטנה החמודה שמיועדת לגן טיפולי. לא אזלזל בחשיבות התיאור של מצבה הנוירולוגי. קשיי ריכוז/קשיים בהבנה חברתית, לכל אלה שמור מקום של כבוד. בכל זאת: הצבת עמדה נחושה של התנגדות למעשים הפוגעים שלה תוביל את החמודה הזאת הרבה יותר מהר אל חוף מבטחים, אל שיפור אמיתי במצבה הרגשי, אל הפחתת חרדות ופחדים.

צוות לטיפול נמרץ רגשי – התנהגותי

צוות לטיפול ממוקד בבעיות התנהגותיות רגשיות (באמצעות אמנות)

באחת מהכתות בבית הספר יש קבוצת ילדים ה"מפוצצת" באופן קבוע את השיעור? אחד מהילדים בכתה נוספת בורח בקביעות מהכתה, זורק אבנים בחצר ומנסה לטפס על גדר בית הספר? ניסיתם את כל האפשרויות הטיפוליות והמצב ממשיך להתדרדר? ההורים, שבהתחלה טענו שבבית הכל בסדר, מספרים על קללות, מכות לאחות הקטנה, ובעיטות באבא?
צוות של מטפלים באמנות שהתמחו בטיפול בבעיות התנהגותיות רגשיות, יגיע על פי הזמנתכם ישירות אל בית הספר/גן הילדים על מנת לתת מענה טיפולי לילד, והדרכה להוריו ולצוות החינוכי.
הצוות מורכב ממטפלים באמנות שהוכשרו לעבודה על פי "מודל רמלה"*.
בעבודתנו רבת השנים עם ילדים שלהם בעיות רגשיות והתנהגותיות קשות נוכחנו לדעת שהבסיס לשיקומו הרגשי וההתנהגותי של הילד, הוא עבודה עם הוריו, משפחתו והמערכת החינוכית. התפתחות רגשית תקינה מבוססת על תחושה תקינה של הורים סמכותיים ותפיסה תואמת של סמכות הצוות החינוכי. יצירת מערכת של תמיכה ותיאום בין הצוות החינוכי להורים, מראה לילד שסביבו התלכדה קבוצת מבוגרים המדברים כולם בשפה אחת, שפת "הסמכות החדשה"*, עליה יוכל להשען, ובה יוכל לבטוח.
עד כה, נהגנו להתחיל את העבודה בקליניקה עם הילד ומשפחתו, ורק בהדרגה צירפנו את הצוות בית הספר/גן הילדים לעבודה. מעתה – נגיע ישירות לבית הספר, נפגוש את הילד ומשפחתו, ונתחיל מידית בתהליך שילוב הצוות החינוכי בעבודה.
צוות הטיפול שלנו עבד עד כה עם משפחות רבות במידה לא מבוטלת של הצלחה. הטיפול הוא קצר מועד ובכל זאת התוצאות מעידות על שינוי של ממש במצבו הרגשי של הילד, לאורך זמן!
הורים רבים מעידים על שינוי של ממש בתפיסת ההורות שלהם. משפטים כמו: "הפסקתי לפחד מבני", "החיים בבית נעשו טובים", "אני כבר לא יוצא מדעתי כמו פעם", הם רק חלק מהתגובות שקבלנו כמשוב לעבודתנו.


*מודל רמלה- מודל טיפולי המשלב עבודה עם מצבי תסכול. המטופל, שמגיע לטיפול כשיכולת הריסון שלו ויכולתו לשאת תסכולים נמוכות ביותר, עובר תהליך שבסופו יוכל לעמוד בתסכול.

*הסמכות החדשה- מודל טיפולי המציע שיקום סמכות הורים ומורים תוך עמידה תקיפה על עמדה המתנגדת לאלימות אך איננה "הורסת" את הילד- נמנעת מעונשים דרסטיים, מאיומים ומכל מצב המציג את ההורה כמבוהל וחלש.

לפרטים: עירית 054-7932494

הגנת יתר והשלכותיה המזיקות

"יש לברר את נסיבות האירוע האלים, יש למצוא את הסיבות שמאחורי פעולתו האלימה של הילד"- האומנם?


"עלי להגן על ילדי, להציע פתרונות במקרה שיתקל בקושי חברתי, לעזור לו להתגבר על ילדים המציקים לו"- האומנם עלינו כהורים מוטלת המשימה? אולי המשימה היא של הילד?


בתוכניתה של יעל דן "עושים צהריים גל"צ התראיינה אם שעל פי עדותה משלמת דמי חסות. התשלום ניתן לילד גדול כדי שיגן על בנה בן ה-7 מפני חבריו לכיתה. האם סיפרה שחבריו נוהגים להכותו מדי יום. היא טענה שאין לה ברירה- אלא לשלם דמי חסות- מאחר שהילד אינו יודע להגן על עצמו. מדי יום חוזר הילד יום הביתה ובפיו רשימה של תלונות: הכו אותי, קיללו אותי, בעטו בי.


את הראיון בגלי צה"ל שמעתי בדרכי לפגישה באחד מגני הילדים. הפגישה- עם צוות הגן והוריו של הילד שבטיפולי, התמקדה- במפתיע?- בחלקה הגדול, בדרכים לעזור לאם להימנע מהגנת יתר על בנה.

אין ספק שהדיון ששמעתי ברדיו בתכניתה של יעל דן נוגע בבעיה כאובה: האלימות בבתי הספר. אבל הוא נוגע בנקודה כאובה לא פחות הקשורה לבעיות האלימות ופתרונן. צוות הטיפול באמנות במרכז לגיל הרך נתקל לעתים בתופעה מדהימה: הורים שהביאו את ילדם לטיפול מכיוון שלטענתם הוא ילד מוכה ומושפל בבית הספר, מגלים לפתע, במהלך הטיפול, שהילד אינו קורבן תמים כפי שעל פניו נראה. שיחה עם המחנכת ועם מורות נוספות מגלה לנו טכניקות אלימות, מילוליות ואחרות שהילד "הקורבן" מפעיל על חבריו.

להגנת יתר שתי פנים: 1. הגנת יתר של הורה על ילד שסופג פגיעות שונות: מכות, הצקות, קללות. ההורה המספק הגנה מעבר לגבול מסוים, עשוי להפוך את ילדו לבלתי מסוגל להתגונן בעצמו. 2. הגנת יתר על ילדים שפועלים באלימות. ההורה עוסק במרץ בבירור סיבות ונסיבות במטרה להוכיח שילדו פעל באלימות אך אינו אשם!. עמדה כזו נותנת לעתים קרובות אישור להמשך אלימותו של הילד.

ללא ספק נטייתו הטבעית של ההורה לדאוג שילדו יהיה מאושר ולא יסבול. אלא שנטיה טבעית זו מרחיקה לכת לעתים. קשה להורים להשלים עם מצב שילדם מואשם בפגיעה באחרים. הדבר קשור אולי בהיפרדות (ספרציה) שלא התקדמה כמו שצריך: ההורה עדיין רואה את ילדו כחלק ממנו. תהיה אשר תהיה הסיבה, הורים נוטים להגן על הילד וקשה להודות שלפעמים ילדנו הוא זה שפעל באלימות ולהפנות אליו את האצבע המאשימה, לדרוש שיקח אחריות על מעשיו.

צוות הגן דיווח לאמו של משה, בן 6, שבנה חנק והכה ילדים בגן. כשנזפו בו - התפרץ באלימות רבה. האם הנסערת ביקשה לברר מה גרם להתפרצותו של בנה. היא טענה בלהט שבנה לעולם אינו מכה אלא אם מתגרים בו ודרשה למצוא האשמים האחרים ולהענישם. הוסבר לה שבדרישה זו היא מחמירה את מצבו של בנה: 1. הילד רואה שאמו תעשה הכל על מנת לשחררו מאשמה. 2. הילד רואה שהאם יוצאת למלחמה בצוות הגן והיא רחוקה מלסמוך עליהם. המסקנה: שני גופים כה משמעותיים, האם והגננת, אינם עובדים בשיתוף פעולה זה עם זה, על מי אני יכול לסמוך? התוצאה: עוד התדרדרות של מצבו הרגשי והחרפה באלימותו.

עבודה טיפולית שתדריך את האם לריסון הדחף האינסטינקטיבי להגן על הילד בכל מחיר ולהכיר בהשלכות המסוכנות של הגנת היתר, עשויה לעזור לאם ללמוד לעבוד נכון: לתמוך בבנה, להקשיב לרגשותיו(לפרופ' חיים גינות ולתלמידיו "פטנטים" מצוינים לכך), ובמקביל- לא לעשות את העבודה במקומו, לא לשחרר אותו בכל מחיר מאחריות לאלימותו.

הערה על פינוק בעקבות קריאה ב אני קלאודיוס של רוברט גרייבס.

גרייבס מתאר פרק בתולדות רומי העתיקה- בין שנת 38 לפני הספירה, מאז פרשת נישואי ליוויה לאוגוסטוס, והתחלת שלטונם על האימפריה הרומית, לבין שנת 41 לספירה.


העולם הפוליטי חברתי שגרייבס מתאר מתלבט בין הרפובליקה למונרכיה, ממש כשם שכל קבוצה אנושית באשר היא נעה ביניהם. האם משטר דמוקרטי המאפשר לאזרחים להביע דעות, לעצב את השלטון ולקבל את הנחוץ להם באופן שוויוני יביא אושר ויציבות, או ששלטון יחיד חזק יעשה זאת?

מאת השנים המשתקפות מבעד לעיניו של קלאודיוס הן שנות הקיסרות של אוגוסטוס וטיבריוס אחריו, מאה שנה של מאבק מוצלח ביותר של המונרכיה במחשבה הרפובליקנית. ספור מאלף, מומלץ לקריאה לכל מי שרוצה להבין טוב יותר את העולם בו אנו חיים.

אבל מה שתפס את תשומת ליבי שייך רק בעקיפין להתלבטות הנושנה בין דמוקרטיה לשלטון יחיד. קלאודיוס מתאר שתי תמונות קצרות של פינוק הרסני והתוצאות הנוראיות שלו.

קליגולה היה בנם הרביעי של גרמניקוס ואגריפינה. ילד יפה במיוחד שהנסיבות גרמו שיגדל באווירה של פינוק רב. הוא זכה לשם קליגולה שפירושו: מגף קטן, על שום חיבתו הרבה למדי חיילים ומנהגיהם. אגריפינה אמו היתה חולה במשך כמה חודשים אחרי לידת אחותו התינוקת ולא יכלה לטפל בו, לכן שלחו אותו לביקור ברומא. עד מהרה הפך למעין גיבור לאומי. "בכל פעם שיצא לטייל עם אחיו הריעו לו והתלהבו ממנו. עדיין לא מלאו לו שלוש, אבל הוא היה בוגר הרבה מגילו...הוא היה ילד קשה ביותר- נעים רק כשהתחנפו אליו, וצייתן רק כשנהגו בן בתקיפות". מאחר ונהג להסתבך בצרות ורב עם אחיו הגדולים, הוא עבר מביתו לגור עם קלאודיוס ואמו הזקנה. אמו של קלאודיוס מעולם לא נהגה בו תקיפות מספקת, "עד שיום אחד הוא ירק עליה בהתקף זעם, והיא הרביצה בו מכות הגונות." קליגולה התפרץ בקללות איומות ואיים שישרוף לה את הבית. הוא התגנב אל המחסן והצית שם ערימת מזרונים ישנים שגרמו לשריפת הבית כולו על שתי קומותיו!

התייחסות נוספת לנושא הפינוק ותוצאותיו ההרסניות קשורה לדרוסילוס, בנו היחיד של קלאודיוס: סבתו של דרוסילוס, אמו של קלאודיוס, נהגה בו כאילו היה בנה והצליחה איכשהו לשכוח מיהם הוריו: "הוא היה ילד גס רוח, אטום וחצוף, ואמי היתה גוערת בי (אביו) בנוכחותו לעתים כל כך קרובות שהוא למד שאין כל צורך להתייחס אלי בכבוד"

בשני המקרים אפשר לראות מרכיבים רבים המובילים להתרופפות התחושה של סמכות המבוגר אצל ילד צעיר. אמו של קליגולה אינה יכולה לטפל בו ואביו עסוק בהנהגת צבאות רומא במלחמה בשבטים הגרמניים. נוכחות שני ההורים בחייו כמעט אפסית (בנוסף, גרמניקוס, אף שהיה מצביא מהולל, נודע בנועם הליכותיו ובאופן האנושי והמתון שבו נהג הן בחייליו והן בילדיו). הוא הופך להיות מעין צעצוע, הקמיע של חיילי אביו, המעניקים לו כל מה שלבו חפץ. הוא שולט בהם בזכות יופיו וחינו, מאבד בהדרגה את תחושת מקומו כילד קטן בעולם, ורוכש במקומה תחושה שהוא שווה למבוגרים. קליגולה הופך לשליט עריץ בביתו. כשאמו של קלאודיוס, שבביתה הוא מתגורר, מנסה להציב לו גבולות ולהעניש אותו על אלימותו, הוא מגיב בשריפת הבית.

במקרה של דרוסילוס אפשר לראות את המקרה הקלאסי של סבתא המערערת על סמכות בנה, אביו של הילד. כתוצאה, גם כאן, נוכחות האב בחיי הילד מתמעטת, והילד מאבד את תחושת ההגנה שהבנה של סמכות האב היתה עשויה לתת לו.

ועוד בנושא של עקיפת ההורים ויצירת קשר מפנק עם ילד קטן: "קליגולה ידע להתנהג רק בשתי דרכים: הוא היה או חצוף או מתרפס". אל אמו, אל אחיו ואל דודו קלאודיוס התנהג בחוצפה. אל טיבריוס (הקיסר) התנהג בהתרפסות, "אבל אצל ליוויה (סבתא רבתא שלו) התנהג אחרת. הוא היה כמעט כמו המאהב שלה. לא היה זה הקשר הקושר ילדים קטנים אל סבתם...היא תמיד נתנה לו מתנות...נותר רושם עז כאילו יש ביניהם איזה סוד דוחה...אבל אין כוונתי לומר שהיו ביניהם יחסים לא צנועים כלשהם".

ההמלצה הגורפת על התייחסות מכבדת, שוויונית, כלפי ילדים, הייתה מסקנתו של העולם המערבי בעקבות ההבנה שדיקטטורה- הן מדינית והן משפחתית עשויה להיות הרסנית. גם גרייבס מתלבט באני קלאודיוס בין דיקטטורה לדמוקרטיה. גרמניקוס וקלאודיוס מייצגים את המחשבה הרפובליקנית דמוקרטית מול העולם הרומאי של זמנם, ההולך ומקצין את העמדה הדיקטטורית של אוגוסטוס וממשיכו טיבריוס. בעצם, אומר לנו קלאודיוס, הדברים אינם פשוטים כל כך, בטח לא כשמדובר בגידול ילדים.

ולסיום, אם להמשיך ולקרוא את גרייבס כמי שמציע לנו התייחסויות שונות לילדים מפונקים, הנה עוד משהו הקשור לערעור על סמכות והאופן שבו רצוי להתייחס אל מי שמערערים עליה, משהו ברוח "הסמכות החדשה" הקוראת לנו להגיב כלפי ילד אלים בתקיפות ונחישות אך לא בכוח:

בסוף ימיה, במסגרת מאבקה בטיבריוס, אספה ליוויה את נשות האצולה כדי לקרוא בפניהן ממכתביו של אוגוסטוס (עמ' 358). היא קראה בפניהן אודות "התנהגותו המגעילה של טיבריוס כשהיה ילד קטן, על כך שאינו מקובל בין התלמידים, על קמצנותו וגאוותנותו כבחור צעיר" וכו' (האם שוב מדובר כאן במקרה של ילד הסובל מהעדר הצבת גבולות בילדותו?), היא מתחה ביקורת על נושא המלשינים שזכה לעידוד תחת שלטונו של טיבריוס (אוגוסטוס נהג להתייחס להלשנות ברוח זו:"לא זו בלבד שאני ממעיט בחשיבותן כראיה, אני גם רושם סימן שחור ליד שמו של המלשין..." ), ולבסוף הציגה את האלטרנטיבה השפויה של אוגוסטוס למצבים שבהם בעל סמכות נאלץ להגיב נגד המערער על סמכותו. אוגוסטוס מתאר את תגובתו הבלתי אלימה של אביו, יוליוס קיסר למנסים להלעיז עליו: במקום להשתמש בכוח נגד קטולוס שכתב עליו שירי השמצה ולעג, הזמין אותו קיסר לארוחה, באמרו שאם הוא מנסה להראות שאינו מלחך פנכה הרי כבר הוכיח את טענתו והוא יכול לחזור לכתוב על נושאים אחרים. כך הפסיק יוליוס קיסר את אלימותו המילולית של קטולוס באמצעים בלתי אלימים.

מחשבות על אילמות סלקטיבית והרטבה אצל ילדים

ההסתכלות המסורתית על ילד הבוחר לשתוק בגן או בכל מסגרת אחרת מחוץ לביתו, הייתה מתוך דאגה רבה למצבו הרגשי. הנחנו שילד כזה עמוס חרדות, וניסינו ככל האפשר להבין את חרדותיו ולעזור לו לפרוץ את מעגל הקסמים. טיפול שגרם לילד לשוב ולדבר, לחדש קשרים חברתיים וכו', נחשב לטיפול מוצלח. אני רוצה כאן להציע הסתכלות מזווית אחרת על ילד שותק.


אחלק את ההתבוננות בו לשניים: 1. התייחסות לסבלו הפנימי, מצוקה וכאב הנובעים כנראה מחרדות עמוקות. 2. התייחסות לאופן שבו – בשם המצוקה הפנימית- פוגע ילד כזה בסביבתו: הורים, אחים, גננות/מורות, חברים לכתה, משפחה מורחבת.

המסורת הטיפולית גורסת שעלינו קודם כל להתייחס לסבל הפנימי, לפענח אותו ולעזור לילד לעבד אותו. בעקבות תהליך כזה, יחול שינוי פנימי והשתיקה תפסק. כלומר: שינוי פנימי יחולל שינוי חיצוני. מתודה טיפולית נוספת גורסת שבבואנו להתייחס לסבל פנימי עלינו קודם כל לחולל שינוי ביחסים המשפחתיים: אם מקור החרדה הוא סוד שההורים מנסים להסתיר מהילד, יש לעודד אותם לחשוף אותו, אם מקור החרדה הוא יחסים מתוחים בין ההורים – יופנו השניים לטיפול זוגי, וכו'. בעוד שפענוח הסבל הפנימי (באמצעות אמנות, באמצעות שיחה או כל טכניקה אחרת) עשוי לחבל בתהליך שאציע, הצעת שינוי באינטראקציות משפחתיות בהחלט יכולה לתמוך ולסייע.

אציע כאן לזנוח לרגע את התייחסות לסבל הפנימי ולהתמקד- באופן זמני- בפגיעה שהילד השותק פוגע בסביבתו. בהציגי עמדה כזו לפני הורים מודאגים אני נתקלת לעתים בהתקוממות ומחאה. הדבר טבעי ביותר: שאיפתו של כל הורה היא להקל על ילדו, לקדם אותו למצב רגשי תקין. מהותה של הורות היא רצון עז בטובתו של הילד, חתירה מתמשכת לשלוה פנימית שלו, לתחושת ערך עצמית טובה וכו'. איך אנו כהורים יכולים להתמקד בפגיעה שילדנו פוגע בנו?

ובכן, בתשובה לשאלה זו- שלא תמיד אגב, נשאלת בבהירות, באופן מילולי, לעתים היא נסתרת ומתבטאת באופן עקיף- אני מציגה עמדה (נתמכת ברעיונות של פרופ' עומר, פרופ' יעקב רופא, ד"ר בלנק, פרופ' רולידר ועוד) האומרת שאם נתמקד בפגיעה של הילד בסביבתו, נגיע לשיפור מצבו הרגשי. יותר מזה: העבודה מן הזווית הזאת היא בדרך כלל מהירה מעבודה הנעשית באופן המסורתי.

הילד השותק זקוק למעשה לשליטה. ההיסטוריה ההתפתחותית שלו כוללת בדרך כלל פרק של יחס מאוד מיוחד כלפיו. הסיבות יכולות להיות מגוונות: בעיות רפואיות שעוררו דאגה וחרדה אצל ההורים, היותו הקטן במשפחה, זיקה מיוחדת של אחד ההורים כלפיו שהתפתחה לקשר מיוחד בין השניים על חשבון הקשר הזוגי. נוסיף לזה גורמים שאינם קשורים בילד: חוסר תאום ותמיכה בין ההורים כתוצאה מבעיות בקשר הזוגי, בעיות אישיות של אחד ההורים וכו'. כתוצאה מכל אלה קבל הילד עמדה של כוח: הכל חוששים מפניו, ויעשו הכל שלא יבכה ולא יחוש עצבות או כעס. עמדת כוח של ילד כלפי הוריו מסוכנת ביותר. היא גורמת לו לחוש שאיבד את הוריו, שאין לו איש שיגן עליו. ילד כזה איבד למעשה את תחושת הסמכות של הוריו, ובכך איבד את תחושת הבטחון הפנימית. מכאן להתפתחות חרדות הדרך קצרה. בהמשך, על מנת להקטין את תחושת החרדה ינסה הילד לשלוט עוד ועוד בסביבתו. זהו מנגנון הגנה אנושי נפוץ: ככל שרמת החרדה עולה, מנסה היצור האנושי להשיג לעצמו עוד שליטה, בתקווה שזו תקל על החרדה. ילדים מסוימים ינסו למצוא שליטה באמצעות אלימות פיזית או מילולית, צרחות, בכי ממושך וכו'. הילדים שאנו עוסקים בהם יבחרו באילמות סלקטיבית.



ובכן, אילמות סלקטיבית מביאה את הילד לפגוע בסביבתו בשני אופנים בדרך כלל: בבית הוא לעתים עריץ מוחלט, ומחוץ לו הוא מסרב למדבר עם צוות הגן/בי"ס, ויוצר בכך תחושה לא נעימה ואף מרגיזה ביותר לעתים. בבית הוא דורש את שלו בצרחות ונענה בכניעה מוחלטת. ההורים המודאגים מעודדים לעתים גם את אחיו ואחיותיו להענות לכל דרישתו, העיקר שיהיה מאושר. בגן/בי"ס הוא למעשה שולט בצוות באמצעות שתיקתו, או לפחות מעורר בעומד מולו תחושה מתסכלת של חוסר אונים.

הזווית שאני מציעה, התמקדות(זמנית!) בפגיעה בסביבה והתעלמות מהסבל הפנימי, הינה בעצם סוג של הצבת גבולות. לא נאפשר לך, הילד השותק, לפגוע. נגדיר את האילמות הסלקטיבית כסוג של אלימות ונתנגד לה: נדריך את הגננת לא לנחש את רצונו, לא לעודד ילדים לעזור לו אם לא הגדיר במדויק, מילולית את רצונו וכו. נעודד את הצוות לעבוד לא מתוך תחושת רחמים על אומללותו אלא מתוך ראייתו (שוב: באופן זמני!) כפוגע. במילים אחרות נעודד את ההורים ואת הצוות החינוכי להתמקד קודם כל בעצמם! לראות במקום הראשון, קודם כל, את סבלם שלהם. בכך נחזיר לילד את תחושת הכוח של המבוגרים סביבו, וממילא נגיע למטרה שבה רצינו: החזרת שלווה נפשית ורוגע פנימי לילד.

יעל, בת 5, שתקה בגן באופן מוחלט. קולה לא נשמע כלל. בבית, בכל הזדמנות שבה נדרשה לעשות משהו, לאסוף צעצועים, להסיר את הצלחת שלה מהשולחן, או להניח את נעליה במקום, היא נהגה לפרוץ בבכי ממושך, שהוציא את האם מכליה, וגרם לה לעשות את הדברים במקום יעל. מאחיה הגדולים (12, 17) דרשה יעל לתת לה כל דבר שרצתה בו מחפציהם האישיים. האם שכנעה את בניה שיש להתייחס אל יעל בהבנה. נראה היה שהאב הוצא לחלוטין מהמסגרת המשפחתית: אם ניסה להתנגד לכניעה ליעל, בסרבו לתת לה את מה שדרשה, גערה בו האם. היא ראתה אותו כמי "שאינו יודע איך צריך להתייחס לילדים, הוא מתפרץ וצועק". צריך היה, לדעתה, לעבוד עם יעל בדרכי נועם, לשכנעה שיש לבצע את המשימות שהוטלו עליה או לחילופין, לשכנעה בהגיון שמאחורי הסירוב לתת לה מה שרצתה. רק כך, גרסה האם, אפשר יהיה להתקדם עם יעל. שתיקתה של הילדה הטרידה מאוד את האם והיא הביאה אותה לטיפול כדי שיגרמו לה לדבר.

בטיפול הוצע לה להגדיר את המטרה באופן שונה: לראות את השליטה של יעל בבני הבית כסוג של פגיעה בהם, ולהתחיל להתנגד לאלימותה. הוסבר לאם שבגילה הצעיר של הילדה- למעשה כבר כמה שנים- היא חווה את עצמה כחזקה מהוריה ואף מאחיה. ההיררכיה המשפחתית התהפכה על פיה: במקום שההורים, ואחריהם האחים הגדולים יקבלו את המקום החשוב במשפחה, "הועלתה" יעל לדרגת מלכת המשפחה. הכל סרים לפקודתה ובמצוות האם, אוי למי שלא יעשה כך.

התייחסתי בטיפול למתודה הגורסת שכדאי לבצע שינויים באינטראקציות משפחתיות: דברנו על מה שקורה בין ההורים, על האופן שבו האם ראתה את בעלה כמפרנס, אבל אל לו להתערב בתחום של גידול הילדה. "סימנתי" את הצורך לברר מה קורה בין ההורים, על מה מבוססת ההסתכלות המזלזלת של האם באב. העליתי את האפשרות, שהזלזול באב, שאין מדברים עליו אבל הוא תוסס באווירה המשפחתית, נתפס בעיני הילדה כסוד, ועלול להיות גורם חשוב לתחושת אבדן סמכות הוריה. האב נתפס בעיניה כחלש ביותר, ואף האם לא תמלט מגורל דומה.

שליטתה באחיה באה לידי ביטוי באופן טוב ביותר במהלך הפגישות: היא כמובן לא הוציאה מילה ואף סרבה לעבוד בחומרים. אחיה בן ה 12 צייר. יעל "השגיחה" על עבודתו וברמזים, בתזוזות קלות של אצבעותיה, רמזה לו באיזה צבע לבחור. כמובן שעצרתי את העבודה. העצירה היתה מתסכלת ביותר עבור יעל: היא לא השלימה עם הצבת הגבולות שבכך. יעל נאבקה על מנת לא להמשיך את הטיפול. היא חשה שהטיפול עתיד לחולל שינוי במשפחה ולהוציא מידיה השליטה. תופעת המאבק של ילדים בטיפול, סרוב להגיע לפגישות הינה נפוצה ביותר במקרים כאלה. היא מבשרת את תחילת השינוי: בהתנגדו לטיפול אומר בעצם הילד: הבנתי את מה רוצים לעשות כאן, ולא אסכים לכך. אאבק. בדרך כלל אני מדריכה את הורים לא להבהל, לא להכנע לסירוב. רצוי לשקף את תחושתו של הילד: הבנו את תחושתך, אתה חושש מהמשך הטיפול, וכו', ואז להמשיך ולומר: אבל אנו בכל זאת נמשיך להגיע כי חשוב לנו לעשות שינוי במצב.

מבט מחודש על טיפול באמנות בילדים אלימים




בעית האלימות במערכות החינוכיות השונות, מגני ילדים ועד בתי ספר תיכוניים, מעסיקה את הציבור הישראלי בשנים האחרונות. האלימות לא רק שאינה פוחתת אלא שממדיה הולכים וגדלים. אציג כאן פתרון טיפולי הנובע מהבנת הקרקע שעליה צומחת האלימות. אנסה להציע הסבר לעובדה שהגישה שתוצג כאן ומודלים דומים לה, התקבלו עד כה באופן חלקי בלבד על ידי אנשי רווחה, השירות הפסיכולוגי העירוני ואף גורמים במשרד החינוך.
שמירה על חוקים אינה הצד החזק של החברה הישראלית. הדחף להשיג את המטרה האישית גובר על צו ההתחשבות בזולת. חוקים הומצאו על מנת שלא נדרוס זה את זה בבקשנו להגשים מטרות אישיות. בנוסף מחזיק המין האנושי (בדומה למינים רבים של חיות)"בחוק" ההיררכיה במשפחה: הקטן במשפחה לומד לכבד את הגדולים ממנו ולהשמע להם. בכך הוא עושה למען עצמו: המחקר מצביע על כך שבמקביל לשאיפה לעצמאות, המלווה כל תינוק למן ראשית התפתחותו, קיים צורך בגורם סמכותי שילווה את הילד עד לשלבים הסופיים של התפתחותו.
אלא שהתהליך העולמי של העמדת הילד במרכז חיי המשפחה(עומר, בלנק ופוקס שבתאי) תרם להתערערות השמירה על חוקים ולהחלשות הסדר המשפחתי. לעתים קרובות נמחקים לחלוטין צרכיו ורגשותיו של ההורה לטובת צרכיו של הילד. הורים רבים רואים את עצמם רק כמי שתפקידם להעניק חום ואהבה לילד. החלק הנוסף: קיום נוכחות השומרת על חוקים וכללים בחייו של הילד, הולך ונשכח. הנוכחות הנחלשת של הוריו מעודדת את הילד להשתמש בכוחו על מנת לשלוט בהורים. בהדרגה הוא הופך למבוהל ומפוחד. אם הוריו הולכים "ונעלמים", מי יעזור לו כאשר יצטרך? תחושה שקשה מאוד לשאתה.
יתכן ששורש הרע הוא הקושי של ההורה להכיל את ילדו, בזמן שהוא עצמו, ההורה, עדיין לא פנוי רגשית לתפקיד כה נכבד. הילד, במיוחד אם הוא נמרץ וסוער, מציב בפני ההורה אתגר: ההורה מנסה לשמור על מערכת החוקים: על הנקיון בבית, על שעות שינה מסודרות. הילד מגיב במחאה. ההורה, אם הוא עדיין עסוק בפתרון דילמות רגשיות משלו, סובל מתחושת ערך עצמי נמוכה, מתמודד עם דכאון קל, יתקשה להגיב בנחישות. עמידה נחושה עלולה לעורר את זעמו של הילד, וההורה יעדיף לוותר. ההבנה שהילד זקוק להורה "טוב דיו"(וויניקוט), שיאפשר לו מדי פעם להיות מתוסכל ולשרוד את תסכוליו, אינה מתקיימת אצל ההורה. הוא שואף להיות הורה טוב(מצב שעשוי "לרפא" אותו מדילמות רגשיות שעדיין לא באו על פתרונן)באופן מוחלט. בהמשך עשוי להתפתח אצל ההורה פחד מתגובותיו של הילד והכניעה לדרישותיו תגבר.
כאשר ההורה אינו פנוי להכיל רגשית את ילדו, לא תתקיים ספרציה ולכן לא תתקיים אינדיבידואציה . ההורה שאינו יכול להיפרד מילדו, לא יוכל לשאת גילויי עצמאות. מחאה כנגד אכיפת אחד מחוקי הבית תחווה אצל ההורה כנסיון להפר את תחושת האחדות עם ילדו שהוא עדיין זקוק לה. הוא יעשה כל שביכולתו כדי לשמר את תחושת האחדות עם הילד(התחושה שהוא הורה טוב באופן מוחלט). כך לא ניתנת לילד הזדמנות לחוות תסכול ולשרוד אותו תוך שהוא משתמש ביכולת ההתמודדות שלו, ובמילים אחרות : עצמאותו נלקחת ממנו, והוא יהפוך תלוי בשליטה שלו בהורה, שיחסוך לו התמודדויות ויספק לו פתרונות. החלשות ההורה עשויה להחמיר בעיות התנהגות גם אצל ילדים עם קשיי תקשורת. ילדים אלה מתקשים בהבנת הזולת ובהתחשבות בו. עמדה נכנעת של ההורה עשויה להחמיר את המצב ולעודד התפתחות התנהגות אלימה.
המודל הטיפולי שאתאר כאן צמח בהדרגה במרכז להתפתחות הילד ברמלה, מתוך הצורך הגובר במענה למצוקתן של משפחות שילדיהן בחרו באלימות.
במודל משולבת עבודה משפחתית ומערכתית הנוגעת למערכת החינוכית ולגורמים נוספים. המודל פועל על פי עקרונות טיפול קצר טווח: הגדרת מטרות ובדיקה תכופה של ההתקדמות לאור המטרות.
הילד הפוגע מתקשה, כאמור, בהכרה בצרכי הזולת. לפיכך, כאשר הטיפול עוסק במתן ביטוי לרגשות ואינו כולל שלילה של המעשים האלימים, עשוי הילד לקבל את המסר שסביבתו מתענינת ברגשותיו, אך אינה מביעה התנגדות למעשיו. התייחסות משולבת: דינמית והתנהגותית מעלה את יעילות הטיפול. על פי המודל שלנו, רגשות שונים יתקבלו בכבוד ובהכלה, באמצעות שיקוף מפורט. במקביל- יעשה שימוש נמרץ בחוקי חדר הטיפול, לעתים אף באופן יזום, בלי לחשוש מעגמת הנפש שתיגרם למטופל. התסכול נחווה בהתחלה כמשהו קשה מנשוא. אבל בזכות הפעולה המתמדת של השיקוף, יצמחו כוחות חדשים מבפנים. הצד האמנותי של הטיפול מאפשר ביטוי ובמקביל מכוון לריסון. חומרי האמנות מאפשרים פיתוח חלקים רגשיים והבאתם למודעות. השימוש בהם נעשה בצמצום המהווה כעין הד לגבולות שהטיפול מפעיל על המטופל (כדי להפגישו עם עולם הרגשות של הזולת). הצמצום בשימוש בחומרים עשוי להראות כמגביל את הביטוי החופשי של רגשות המטופל. למעשה, הפעולה היא הפוכה: תודות לתסכול הנגרם עקב הצמצום, עולה הכאב הפנימי אל פני השטח. הצמצום מעודד התבוננות פנימית(האפשרויות החיצוניות נחסמות בחלקן) המאפשרת העמקה וקצב הטיפול מואץ. עומר(2000) מדבר על הצורך לדבר בגלוי על האלימות, בניגוד לאופן שבו היא הוסתרה עד התחלת הטיפול. לפיכך, השיחה עם ההורה והעבודה איתו נעשית בנוכחות הילד. רולידר(2001) מדבר על התיחסות למעשי הפגיעה הקטנים החוסכת את הטיפול בבעיות ההתנהגות הרציניות יותר. נעצור את מהלך הטיפול על מנת להציב מעין זכוכית מגדלת דמיונית על כל פגיעה ולו הקטנה ביותר. שימוש תקיף בחוקים גורם בהדרגה להפחתת חרדות ולתסכול עשויה להיות השפעה בונה.
חיים גינות(2004) מדבר על הכוח של השיקוף. כאן הוא כפול: הן באמצעות האמנות והן מילולית. חומרי האמנות עומדים לרשותו של הילד במהלך הפגישה ושיקוף ליצירה האמנותית ניתן באופן שוטף. לא ניתן להפריע להורה בשום אופן. אבל אל המטפל יוכל הילד לפנות בכל רגע. זהו אלמנט חשוב בטיפול. טיפולים בילדים עם בעיות התנהגות, שאינם כוללים את ההורה בחדר, מתקשים להעלות את הנושא העיקרי: הקושי של הילד בריסון עצמי ונטית ההורה לחסוך לו תסכול. כאן אנו שואפים להעלות את הקושי של הילד ובמקביל את החשש של ההורה מהתפרצות. רגשות שונים יתקבלו בכבוד באמצעות שיקוף מפורט. במקביל- יעשה שימוש נמרץ בחוקי חדר הטיפול, בלי לחשוש מזעמו של המטופל. התסכול נחווה בהתחלה כקשה מנשוא, אך בזכות הפעולה המתמדת של השיקוף וההכלה, בלי נסיון להקל את המצוקה, יצמחו כוחות חדשים מבפנים.
מודל זה נמצא כיעיל בעבודה עם ילדים ומתבגרים במצבים של אלימות כלפי אחים, הורים ומורים, בין השאר עם המגזר הערבי ועם אוכלוסיות שונות של עולים. השינוי במצבו הרגשי ובהתנהגותו של הילד המטופל יציב בדרך כלל. הקושי להרחיב את השימוש במודל קשור להערכתי לדבקות במודלים הקלסיים של טיפול, המדגישים את הצורך בהבנה מעמיקה של רגשות הילד הפוגע. עומר וליבוביץ מדברים על כך בספרם: פחדים של ילדים (2006). בעשורים האחרונים נעשה לצערי מאמץ רב על מנת לשכנע הורים, מורים ואנשי טיפול שרק באמצעות הבנת עולמו הפנימי של הילד ימצא הפתרון לבעיות הרגשיות וההתנהגותיות שלו. נסיוננו בעבודה מוכיח שאין הדבר כך, נהפוך הוא: הבעיות רק מחריפות.