מבט מחודש על טיפול באמנות בילדים אלימים
בעית האלימות במערכות החינוכיות השונות, מגני ילדים ועד בתי ספר תיכוניים, מעסיקה את הציבור הישראלי בשנים האחרונות. האלימות לא רק שאינה פוחתת אלא שממדיה הולכים וגדלים. אציג כאן פתרון טיפולי הנובע מהבנת הקרקע שעליה צומחת האלימות. אנסה להציע הסבר לעובדה שהגישה שתוצג כאן ומודלים דומים לה, התקבלו עד כה באופן חלקי בלבד על ידי אנשי רווחה, השירות הפסיכולוגי העירוני ואף גורמים במשרד החינוך.
שמירה על חוקים אינה הצד החזק של החברה הישראלית. הדחף להשיג את המטרה האישית גובר על צו ההתחשבות בזולת. חוקים הומצאו על מנת שלא נדרוס זה את זה בבקשנו להגשים מטרות אישיות. בנוסף מחזיק המין האנושי (בדומה למינים רבים של חיות)"בחוק" ההיררכיה במשפחה: הקטן במשפחה לומד לכבד את הגדולים ממנו ולהשמע להם. בכך הוא עושה למען עצמו: המחקר מצביע על כך שבמקביל לשאיפה לעצמאות, המלווה כל תינוק למן ראשית התפתחותו, קיים צורך בגורם סמכותי שילווה את הילד עד לשלבים הסופיים של התפתחותו.
אלא שהתהליך העולמי של העמדת הילד במרכז חיי המשפחה(עומר, בלנק ופוקס שבתאי) תרם להתערערות השמירה על חוקים ולהחלשות הסדר המשפחתי. לעתים קרובות נמחקים לחלוטין צרכיו ורגשותיו של ההורה לטובת צרכיו של הילד. הורים רבים רואים את עצמם רק כמי שתפקידם להעניק חום ואהבה לילד. החלק הנוסף: קיום נוכחות השומרת על חוקים וכללים בחייו של הילד, הולך ונשכח. הנוכחות הנחלשת של הוריו מעודדת את הילד להשתמש בכוחו על מנת לשלוט בהורים. בהדרגה הוא הופך למבוהל ומפוחד. אם הוריו הולכים "ונעלמים", מי יעזור לו כאשר יצטרך? תחושה שקשה מאוד לשאתה.
יתכן ששורש הרע הוא הקושי של ההורה להכיל את ילדו, בזמן שהוא עצמו, ההורה, עדיין לא פנוי רגשית לתפקיד כה נכבד. הילד, במיוחד אם הוא נמרץ וסוער, מציב בפני ההורה אתגר: ההורה מנסה לשמור על מערכת החוקים: על הנקיון בבית, על שעות שינה מסודרות. הילד מגיב במחאה. ההורה, אם הוא עדיין עסוק בפתרון דילמות רגשיות משלו, סובל מתחושת ערך עצמי נמוכה, מתמודד עם דכאון קל, יתקשה להגיב בנחישות. עמידה נחושה עלולה לעורר את זעמו של הילד, וההורה יעדיף לוותר. ההבנה שהילד זקוק להורה "טוב דיו"(וויניקוט), שיאפשר לו מדי פעם להיות מתוסכל ולשרוד את תסכוליו, אינה מתקיימת אצל ההורה. הוא שואף להיות הורה טוב(מצב שעשוי "לרפא" אותו מדילמות רגשיות שעדיין לא באו על פתרונן)באופן מוחלט. בהמשך עשוי להתפתח אצל ההורה פחד מתגובותיו של הילד והכניעה לדרישותיו תגבר.
כאשר ההורה אינו פנוי להכיל רגשית את ילדו, לא תתקיים ספרציה ולכן לא תתקיים אינדיבידואציה . ההורה שאינו יכול להיפרד מילדו, לא יוכל לשאת גילויי עצמאות. מחאה כנגד אכיפת אחד מחוקי הבית תחווה אצל ההורה כנסיון להפר את תחושת האחדות עם ילדו שהוא עדיין זקוק לה. הוא יעשה כל שביכולתו כדי לשמר את תחושת האחדות עם הילד(התחושה שהוא הורה טוב באופן מוחלט). כך לא ניתנת לילד הזדמנות לחוות תסכול ולשרוד אותו תוך שהוא משתמש ביכולת ההתמודדות שלו, ובמילים אחרות : עצמאותו נלקחת ממנו, והוא יהפוך תלוי בשליטה שלו בהורה, שיחסוך לו התמודדויות ויספק לו פתרונות. החלשות ההורה עשויה להחמיר בעיות התנהגות גם אצל ילדים עם קשיי תקשורת. ילדים אלה מתקשים בהבנת הזולת ובהתחשבות בו. עמדה נכנעת של ההורה עשויה להחמיר את המצב ולעודד התפתחות התנהגות אלימה.
המודל הטיפולי שאתאר כאן צמח בהדרגה במרכז להתפתחות הילד ברמלה, מתוך הצורך הגובר במענה למצוקתן של משפחות שילדיהן בחרו באלימות.
במודל משולבת עבודה משפחתית ומערכתית הנוגעת למערכת החינוכית ולגורמים נוספים. המודל פועל על פי עקרונות טיפול קצר טווח: הגדרת מטרות ובדיקה תכופה של ההתקדמות לאור המטרות.
הילד הפוגע מתקשה, כאמור, בהכרה בצרכי הזולת. לפיכך, כאשר הטיפול עוסק במתן ביטוי לרגשות ואינו כולל שלילה של המעשים האלימים, עשוי הילד לקבל את המסר שסביבתו מתענינת ברגשותיו, אך אינה מביעה התנגדות למעשיו. התייחסות משולבת: דינמית והתנהגותית מעלה את יעילות הטיפול. על פי המודל שלנו, רגשות שונים יתקבלו בכבוד ובהכלה, באמצעות שיקוף מפורט. במקביל- יעשה שימוש נמרץ בחוקי חדר הטיפול, לעתים אף באופן יזום, בלי לחשוש מעגמת הנפש שתיגרם למטופל. התסכול נחווה בהתחלה כמשהו קשה מנשוא. אבל בזכות הפעולה המתמדת של השיקוף, יצמחו כוחות חדשים מבפנים. הצד האמנותי של הטיפול מאפשר ביטוי ובמקביל מכוון לריסון. חומרי האמנות מאפשרים פיתוח חלקים רגשיים והבאתם למודעות. השימוש בהם נעשה בצמצום המהווה כעין הד לגבולות שהטיפול מפעיל על המטופל (כדי להפגישו עם עולם הרגשות של הזולת). הצמצום בשימוש בחומרים עשוי להראות כמגביל את הביטוי החופשי של רגשות המטופל. למעשה, הפעולה היא הפוכה: תודות לתסכול הנגרם עקב הצמצום, עולה הכאב הפנימי אל פני השטח. הצמצום מעודד התבוננות פנימית(האפשרויות החיצוניות נחסמות בחלקן) המאפשרת העמקה וקצב הטיפול מואץ. עומר(2000) מדבר על הצורך לדבר בגלוי על האלימות, בניגוד לאופן שבו היא הוסתרה עד התחלת הטיפול. לפיכך, השיחה עם ההורה והעבודה איתו נעשית בנוכחות הילד. רולידר(2001) מדבר על התיחסות למעשי הפגיעה הקטנים החוסכת את הטיפול בבעיות ההתנהגות הרציניות יותר. נעצור את מהלך הטיפול על מנת להציב מעין זכוכית מגדלת דמיונית על כל פגיעה ולו הקטנה ביותר. שימוש תקיף בחוקים גורם בהדרגה להפחתת חרדות ולתסכול עשויה להיות השפעה בונה.
חיים גינות(2004) מדבר על הכוח של השיקוף. כאן הוא כפול: הן באמצעות האמנות והן מילולית. חומרי האמנות עומדים לרשותו של הילד במהלך הפגישה ושיקוף ליצירה האמנותית ניתן באופן שוטף. לא ניתן להפריע להורה בשום אופן. אבל אל המטפל יוכל הילד לפנות בכל רגע. זהו אלמנט חשוב בטיפול. טיפולים בילדים עם בעיות התנהגות, שאינם כוללים את ההורה בחדר, מתקשים להעלות את הנושא העיקרי: הקושי של הילד בריסון עצמי ונטית ההורה לחסוך לו תסכול. כאן אנו שואפים להעלות את הקושי של הילד ובמקביל את החשש של ההורה מהתפרצות. רגשות שונים יתקבלו בכבוד באמצעות שיקוף מפורט. במקביל- יעשה שימוש נמרץ בחוקי חדר הטיפול, בלי לחשוש מזעמו של המטופל. התסכול נחווה בהתחלה כקשה מנשוא, אך בזכות הפעולה המתמדת של השיקוף וההכלה, בלי נסיון להקל את המצוקה, יצמחו כוחות חדשים מבפנים.
מודל זה נמצא כיעיל בעבודה עם ילדים ומתבגרים במצבים של אלימות כלפי אחים, הורים ומורים, בין השאר עם המגזר הערבי ועם אוכלוסיות שונות של עולים. השינוי במצבו הרגשי ובהתנהגותו של הילד המטופל יציב בדרך כלל. הקושי להרחיב את השימוש במודל קשור להערכתי לדבקות במודלים הקלסיים של טיפול, המדגישים את הצורך בהבנה מעמיקה של רגשות הילד הפוגע. עומר וליבוביץ מדברים על כך בספרם: פחדים של ילדים (2006). בעשורים האחרונים נעשה לצערי מאמץ רב על מנת לשכנע הורים, מורים ואנשי טיפול שרק באמצעות הבנת עולמו הפנימי של הילד ימצא הפתרון לבעיות הרגשיות וההתנהגותיות שלו. נסיוננו בעבודה מוכיח שאין הדבר כך, נהפוך הוא: הבעיות רק מחריפות.
בעית האלימות במערכות החינוכיות השונות, מגני ילדים ועד בתי ספר תיכוניים, מעסיקה את הציבור הישראלי בשנים האחרונות. האלימות לא רק שאינה פוחתת אלא שממדיה הולכים וגדלים. אציג כאן פתרון טיפולי הנובע מהבנת הקרקע שעליה צומחת האלימות. אנסה להציע הסבר לעובדה שהגישה שתוצג כאן ומודלים דומים לה, התקבלו עד כה באופן חלקי בלבד על ידי אנשי רווחה, השירות הפסיכולוגי העירוני ואף גורמים במשרד החינוך.
שמירה על חוקים אינה הצד החזק של החברה הישראלית. הדחף להשיג את המטרה האישית גובר על צו ההתחשבות בזולת. חוקים הומצאו על מנת שלא נדרוס זה את זה בבקשנו להגשים מטרות אישיות. בנוסף מחזיק המין האנושי (בדומה למינים רבים של חיות)"בחוק" ההיררכיה במשפחה: הקטן במשפחה לומד לכבד את הגדולים ממנו ולהשמע להם. בכך הוא עושה למען עצמו: המחקר מצביע על כך שבמקביל לשאיפה לעצמאות, המלווה כל תינוק למן ראשית התפתחותו, קיים צורך בגורם סמכותי שילווה את הילד עד לשלבים הסופיים של התפתחותו.
אלא שהתהליך העולמי של העמדת הילד במרכז חיי המשפחה(עומר, בלנק ופוקס שבתאי) תרם להתערערות השמירה על חוקים ולהחלשות הסדר המשפחתי. לעתים קרובות נמחקים לחלוטין צרכיו ורגשותיו של ההורה לטובת צרכיו של הילד. הורים רבים רואים את עצמם רק כמי שתפקידם להעניק חום ואהבה לילד. החלק הנוסף: קיום נוכחות השומרת על חוקים וכללים בחייו של הילד, הולך ונשכח. הנוכחות הנחלשת של הוריו מעודדת את הילד להשתמש בכוחו על מנת לשלוט בהורים. בהדרגה הוא הופך למבוהל ומפוחד. אם הוריו הולכים "ונעלמים", מי יעזור לו כאשר יצטרך? תחושה שקשה מאוד לשאתה.
יתכן ששורש הרע הוא הקושי של ההורה להכיל את ילדו, בזמן שהוא עצמו, ההורה, עדיין לא פנוי רגשית לתפקיד כה נכבד. הילד, במיוחד אם הוא נמרץ וסוער, מציב בפני ההורה אתגר: ההורה מנסה לשמור על מערכת החוקים: על הנקיון בבית, על שעות שינה מסודרות. הילד מגיב במחאה. ההורה, אם הוא עדיין עסוק בפתרון דילמות רגשיות משלו, סובל מתחושת ערך עצמי נמוכה, מתמודד עם דכאון קל, יתקשה להגיב בנחישות. עמידה נחושה עלולה לעורר את זעמו של הילד, וההורה יעדיף לוותר. ההבנה שהילד זקוק להורה "טוב דיו"(וויניקוט), שיאפשר לו מדי פעם להיות מתוסכל ולשרוד את תסכוליו, אינה מתקיימת אצל ההורה. הוא שואף להיות הורה טוב(מצב שעשוי "לרפא" אותו מדילמות רגשיות שעדיין לא באו על פתרונן)באופן מוחלט. בהמשך עשוי להתפתח אצל ההורה פחד מתגובותיו של הילד והכניעה לדרישותיו תגבר.
כאשר ההורה אינו פנוי להכיל רגשית את ילדו, לא תתקיים ספרציה ולכן לא תתקיים אינדיבידואציה . ההורה שאינו יכול להיפרד מילדו, לא יוכל לשאת גילויי עצמאות. מחאה כנגד אכיפת אחד מחוקי הבית תחווה אצל ההורה כנסיון להפר את תחושת האחדות עם ילדו שהוא עדיין זקוק לה. הוא יעשה כל שביכולתו כדי לשמר את תחושת האחדות עם הילד(התחושה שהוא הורה טוב באופן מוחלט). כך לא ניתנת לילד הזדמנות לחוות תסכול ולשרוד אותו תוך שהוא משתמש ביכולת ההתמודדות שלו, ובמילים אחרות : עצמאותו נלקחת ממנו, והוא יהפוך תלוי בשליטה שלו בהורה, שיחסוך לו התמודדויות ויספק לו פתרונות. החלשות ההורה עשויה להחמיר בעיות התנהגות גם אצל ילדים עם קשיי תקשורת. ילדים אלה מתקשים בהבנת הזולת ובהתחשבות בו. עמדה נכנעת של ההורה עשויה להחמיר את המצב ולעודד התפתחות התנהגות אלימה.
המודל הטיפולי שאתאר כאן צמח בהדרגה במרכז להתפתחות הילד ברמלה, מתוך הצורך הגובר במענה למצוקתן של משפחות שילדיהן בחרו באלימות.
במודל משולבת עבודה משפחתית ומערכתית הנוגעת למערכת החינוכית ולגורמים נוספים. המודל פועל על פי עקרונות טיפול קצר טווח: הגדרת מטרות ובדיקה תכופה של ההתקדמות לאור המטרות.
הילד הפוגע מתקשה, כאמור, בהכרה בצרכי הזולת. לפיכך, כאשר הטיפול עוסק במתן ביטוי לרגשות ואינו כולל שלילה של המעשים האלימים, עשוי הילד לקבל את המסר שסביבתו מתענינת ברגשותיו, אך אינה מביעה התנגדות למעשיו. התייחסות משולבת: דינמית והתנהגותית מעלה את יעילות הטיפול. על פי המודל שלנו, רגשות שונים יתקבלו בכבוד ובהכלה, באמצעות שיקוף מפורט. במקביל- יעשה שימוש נמרץ בחוקי חדר הטיפול, לעתים אף באופן יזום, בלי לחשוש מעגמת הנפש שתיגרם למטופל. התסכול נחווה בהתחלה כמשהו קשה מנשוא. אבל בזכות הפעולה המתמדת של השיקוף, יצמחו כוחות חדשים מבפנים. הצד האמנותי של הטיפול מאפשר ביטוי ובמקביל מכוון לריסון. חומרי האמנות מאפשרים פיתוח חלקים רגשיים והבאתם למודעות. השימוש בהם נעשה בצמצום המהווה כעין הד לגבולות שהטיפול מפעיל על המטופל (כדי להפגישו עם עולם הרגשות של הזולת). הצמצום בשימוש בחומרים עשוי להראות כמגביל את הביטוי החופשי של רגשות המטופל. למעשה, הפעולה היא הפוכה: תודות לתסכול הנגרם עקב הצמצום, עולה הכאב הפנימי אל פני השטח. הצמצום מעודד התבוננות פנימית(האפשרויות החיצוניות נחסמות בחלקן) המאפשרת העמקה וקצב הטיפול מואץ. עומר(2000) מדבר על הצורך לדבר בגלוי על האלימות, בניגוד לאופן שבו היא הוסתרה עד התחלת הטיפול. לפיכך, השיחה עם ההורה והעבודה איתו נעשית בנוכחות הילד. רולידר(2001) מדבר על התיחסות למעשי הפגיעה הקטנים החוסכת את הטיפול בבעיות ההתנהגות הרציניות יותר. נעצור את מהלך הטיפול על מנת להציב מעין זכוכית מגדלת דמיונית על כל פגיעה ולו הקטנה ביותר. שימוש תקיף בחוקים גורם בהדרגה להפחתת חרדות ולתסכול עשויה להיות השפעה בונה.
חיים גינות(2004) מדבר על הכוח של השיקוף. כאן הוא כפול: הן באמצעות האמנות והן מילולית. חומרי האמנות עומדים לרשותו של הילד במהלך הפגישה ושיקוף ליצירה האמנותית ניתן באופן שוטף. לא ניתן להפריע להורה בשום אופן. אבל אל המטפל יוכל הילד לפנות בכל רגע. זהו אלמנט חשוב בטיפול. טיפולים בילדים עם בעיות התנהגות, שאינם כוללים את ההורה בחדר, מתקשים להעלות את הנושא העיקרי: הקושי של הילד בריסון עצמי ונטית ההורה לחסוך לו תסכול. כאן אנו שואפים להעלות את הקושי של הילד ובמקביל את החשש של ההורה מהתפרצות. רגשות שונים יתקבלו בכבוד באמצעות שיקוף מפורט. במקביל- יעשה שימוש נמרץ בחוקי חדר הטיפול, בלי לחשוש מזעמו של המטופל. התסכול נחווה בהתחלה כקשה מנשוא, אך בזכות הפעולה המתמדת של השיקוף וההכלה, בלי נסיון להקל את המצוקה, יצמחו כוחות חדשים מבפנים.
מודל זה נמצא כיעיל בעבודה עם ילדים ומתבגרים במצבים של אלימות כלפי אחים, הורים ומורים, בין השאר עם המגזר הערבי ועם אוכלוסיות שונות של עולים. השינוי במצבו הרגשי ובהתנהגותו של הילד המטופל יציב בדרך כלל. הקושי להרחיב את השימוש במודל קשור להערכתי לדבקות במודלים הקלסיים של טיפול, המדגישים את הצורך בהבנה מעמיקה של רגשות הילד הפוגע. עומר וליבוביץ מדברים על כך בספרם: פחדים של ילדים (2006). בעשורים האחרונים נעשה לצערי מאמץ רב על מנת לשכנע הורים, מורים ואנשי טיפול שרק באמצעות הבנת עולמו הפנימי של הילד ימצא הפתרון לבעיות הרגשיות וההתנהגותיות שלו. נסיוננו בעבודה מוכיח שאין הדבר כך, נהפוך הוא: הבעיות רק מחריפות.
