על חרדות ומניפולציות

על חרדות ומניפולציות: איך לומד הילד החרד לשלוט בהוריו (מומלץ לקרוא את ספרם של עומר וליבוביץ: פחדים של ילדים).


לא שיש לזלזל בעצמת חרדותיו. חס וחלילה: אין כל ספק שהתחושה הפנימית הינה קשה ביותר.

אלא שיש לבדוק את תהליך היוצרות החרדות, לנסות להבין את המנגנון (הרווח ביותר!) באמצעותו מבהילים ילדים את הוריהם ומבצרים היטב את שליטתם בהם. מנגנון זה נוצר בעקבות היווצרות החרדות, או במקביל להיווצרותן.

דוגמה: ילד בן 8, בן יחיד, הוריו המסורים משקיעים בו כל שניתן, אביו מלמד אותו בשאיפה להגדיל את המיומנות המתמטית שלו. אמו, משקיעה בו את כל מרצה, עומדת –רגשית- לשרותו בכל מצב שבו הוא חווה תסכול, כלומר, מיד בהביעו איזשהו תסכול היא ממהרת לייעץ לו מה כדאי לעשות כדי להיחלץ מהתסכול, וכו'. התחושה הכללית היא של ילד מוגן להפליא. בהחשפו להתמודדות, ולו הקלה ביותר, הוא פונה בדר"כ להוריו, הממהרים לפתור את הבעיה. במילים אחרות, יתכן שזוג ההורים המסור אינו יכול לשאת מצב שבו בנם נקלע לקושי. צל צלה של חווית חוסר הצלחה שלו מדאיגה אותם עד כדי כך שיעשו הכל כדי שהדבר יפתר. בהדרגה הוא חש בחולשתם, ומתחיל לתפוס את עצמו כשולט בהם. מצב כזה הוא בסיס מצוין ליצירת חרדות: אם אני שולט בהורי, הרי שהורי נמחקים בהדרגה. הילד עשוי להכנס לפאניקה: אין על מי לסמוך. לכאורה: שני הורים העושים הכל למענו, בפועל: החוויה הרגשית היא של העדר נוכחות הורית.

ועכשיו לשלב הבא או לצעד הבא בהתפתחות של התנהגות מניפולטיבית: ההורים קצו במצב שנוצר סביב הכנת שעורים: הילד דורש שישבו לידו עד שעה מאוחרת , מושך את הכנת השעורים בלי סוף, עצביו של ההורה התורן נמתחים ללא גבול וכו'. הם החליטו, בתיאום עם המורה, שיכין את שעוריו באופן עצמאי. בתגובה, דיווח הילד על פחדים איומים. האם הנחרדת הציעה שיצייר את פחדיו. הילד "סיפק את הסחורה": צייר ילדים נחתכים בחרבות וכיוצא בזה זוועות.

כאן יש להציב תמרור אזהרה לא רק בפני ההורים אלא גם בפני המטפל. מכאן ואילך קצרה הדרך לבהלה של כל הנוגעים בדבר, להפניה לטיפול פסיכיאטרי וכו'. ובעיקר להחלשות נוספת של הורים כתוצאה מהחרדה המתגברת.

אבל עלינו לזכור את דרך הפעולה של המנגנון המוזכר לעיל: בהיווצר חרדות, מבקש הילד להשקיטן. אחת הדרכים להשקיט חרדות היא להגיע לשליטה בסובבים אותו. הורים רבים מדווחים על תיאורים פלסטיים מזעזעים שמוסר ילדם החרד: סיוטי לילה ודמיונות בזמן עירות. התיאורים הולכים ותופחים ככל שהילד חש בבהלת ההורה, כלומר בחולשתו. במהלך טיפול ראינו לא פעם ירידה משמעותית ומהירה של חרדות במקביל לשינוי בעמדת ההורה: הורים שלמדו לא להבהל, משיגים תוצאות מהירות וטובות.

לא רציונאלי אבל לא נורא (בעקבות קריאה בספרו של דן אריאלי)

הטיפול בילדים מקצינים- רגשית והתנהגותית- על פי "מודל רמלה" (המשלב התייחסות רגשית עם טכניקות של הצבת גבולות), נעשה בדרך כלל באופן מנוגד או כמעט הפוך להתייחסות הטיפולית המקובלת. הבסיס אצלנו הוא קודם כל שלילת ההתנהגות הפוגעת. בקבענו סדרי עדיפויות של הנושאים אליהם נתייחס בטיפול, כי אז הבדיקה של תכנים נפשיים כגורם לאלימות של הילד, הבירור של המערך הרגשי שלו במטרה לבדוק את הסיבות להתנהגותו הפוגעת, כל אלה יקבלו עדיפות משנית. לא להיבהל: אנו לא שוכחים את כל אלה! ההתייחסות אליהם תגיע! (אני בדרך כלל מרגיעה הורים באומרי: בעוד כשבועיים נתחיל לטפל גם באלה) ולמעשה, מה שקורה בחדר הטיפול בדרך כלל הוא שהמבנים הנפשיים, כל מה שמעיק על המטופל רגשית, מקבל התייחסות בו זמנית, במקביל לשלילת האלימות.


זמן רב שאלתי את עצמי איך יתכן שכל כך הרבה אנשי טיפול מקצועיים ומנוסים שפגשתי במשך השנים, דחו על הסף את העמדה הגורסת שהצבת גבולות, שיקום סמכות ההורה ושיקום ההיררכיה במשפחה הינם הבסיס לטיפול. מול נתונים מהשטח המצביעים על כך שעמדה כזו מזרזת את קצב הטיפול, תורמת לשיקום מהיר של איכות החיים במשפחה- וכל זאת עוד לפני שעיבדנו לעומק את התכנים הנפשיים- חזרה ונשנתה הטענה שעבודה כזו הינה שטחית ובלתי מעמיקה, ולכן אין בה מספיק תועלת. נתונים המראים שחרדות ופחדים נעלמים, תחושת הערך עצמי עולה, יכולת התמודדות משתפרת והתנהגויות לא נורמטיביות פוחתות כתוצאה מעבודה שבסיסה הוא קודם כל שלילת התנהגות אלימה(כמובן לא בלי הקשבה, שיקופים וכו'), נתקלו בדחייה על הסף.

והנה תוך כדי קריאה בספרו של דן אריאלי: לא רציונאלי אבל לא נורא נתקלתי במובאה מדבריו של אפטון סינקליר: "קשה לגרום לאדם להבין משהו, כשמשכורתו תלויה בכך שלא יבין זאת". ובכן, האם זהו העניין? ברור שאנו כאנשי טיפול –כמו בכל תחום אחר - דבקים במסורת. מחקרים מראים שהיצור האנושי אינו נלהב משינוי באופן כללי. איש לא שש להשליך אחר גוו מתודות טיפוליות שנרכשו בעמל רב בלימודים ממושכים ושבהם השתמשנו זמן מספיק ממושך. אבל מה שאריאלי טוען זה כבר דבר אחר לגמרי! לטענתו בני אדם- ואנשי טיפול בתוכם- עובדים לעתים יותר קרובות באופן בלתי רציונלי, נגד טובת עצמם, מאשר באופן רציונלי. אם חשבנו שאנחנו, כאנשים מודרניים, עובדים על פי שיקולים שיובילו אותנו לשיפור חיינו, לקידום מטרותינו- הרי מסתבר שטעינו. אריאלי קורא לנו לפשפש היטב במניעים שלנו ובתהליכי קבלת החלטות. אנו עשויים לגלות שהעדפת מתודה טיפולית מסוימת לא מבוססת על בדיקה רציונאלית של טובת המטופל. יתכן שנגלה שהבסיס אינו אלא רגשות ומניעים בלתי רציונאליים לחלוטין.

רוכבי האופניים או העבודה בכל מקום

אחרי צהריים שקט, יצאתי לריצה היומית בשדות. בעודי מתנשפת שמעתי מאחורי רוכבי אופניים מתקרבים. לא יכולתי שלא לשמוע את שיחתם שעסקה, כמובן, בגידול ילדים. אחד מהשניים מתלונן על ילדתו בת החמש, פרועה כנראה, מסוגלת לעזוב בפתאומיות את היד של אבא ולרוץ לכביש...בעודם חולפים על פני שמעתי אותו מוסיף ומתאר כמה קשה איתה, וממשיך, איך לא, לשלב התירוצים: יש לה בעיות ריכוז. המשפט האחרון שהצלחתי לקלוט עסק בכך שהחל מהשנה הבאה תלך לגן חינוך מיוחד...
התאפקתי בכל כוחי שלא לקרוא אחריו באימפולסיביות: אולי היא סתם מפונקת? אולי אם תתחילו לשלול בתקיפות את גילויי חוסר הריסון שלה, תפחיתו סלחנות כלפי מצבים שבהם היא לא מצייתת וכו', אולי אז תבוא הישועה?
אולי אם לא נעסוק במציאת "תירוצים", לא ניתן משקל כה רב לסיבות שבגללן הקטנה החמודה שלנו מתפרעת, אלא נתחיל קודם כל לשים דגש על שלילת ההתפרעות, על הצבת עמדה המתנגדת לסירובה לציית, אולי אז נראה כי טוב?
שנים ארוכות עסקנו בלמצוא את הסיבות: הרגשיות (נולד לה אח קטן לפני שנתיים), הסביבתיות (בגן הילדים שלה כל כך הרבה ילדים פרועים המשפיעים עליה לרעה), התורשתיות (אני הייתי בדיוק כמוה, וגם סבא היה כזה!), עשינו עבודה יסודית ומעמיקה למציאת הסיבות, ולאן זה הוביל? אנו עדיין במבוי סתום כשמדובר בילדים שהתנהגותם מוקצנת.
לא, אין להאשים אותי בתמימות או טיפשות: גם אני אעמוד בנאמנות לצידו של הנוירולוג שיתאר את הסיבות הנוירולוגיות להתנהגותה של הקטנה החמודה שמיועדת לגן טיפולי. לא אזלזל בחשיבות התיאור של מצבה הנוירולוגי. קשיי ריכוז/קשיים בהבנה חברתית, לכל אלה שמור מקום של כבוד. בכל זאת: הצבת עמדה נחושה של התנגדות למעשים הפוגעים שלה תוביל את החמודה הזאת הרבה יותר מהר אל חוף מבטחים, אל שיפור אמיתי במצבה הרגשי, אל הפחתת חרדות ופחדים.

צוות לטיפול נמרץ רגשי – התנהגותי

צוות לטיפול ממוקד בבעיות התנהגותיות רגשיות (באמצעות אמנות)

באחת מהכתות בבית הספר יש קבוצת ילדים ה"מפוצצת" באופן קבוע את השיעור? אחד מהילדים בכתה נוספת בורח בקביעות מהכתה, זורק אבנים בחצר ומנסה לטפס על גדר בית הספר? ניסיתם את כל האפשרויות הטיפוליות והמצב ממשיך להתדרדר? ההורים, שבהתחלה טענו שבבית הכל בסדר, מספרים על קללות, מכות לאחות הקטנה, ובעיטות באבא?
צוות של מטפלים באמנות שהתמחו בטיפול בבעיות התנהגותיות רגשיות, יגיע על פי הזמנתכם ישירות אל בית הספר/גן הילדים על מנת לתת מענה טיפולי לילד, והדרכה להוריו ולצוות החינוכי.
הצוות מורכב ממטפלים באמנות שהוכשרו לעבודה על פי "מודל רמלה"*.
בעבודתנו רבת השנים עם ילדים שלהם בעיות רגשיות והתנהגותיות קשות נוכחנו לדעת שהבסיס לשיקומו הרגשי וההתנהגותי של הילד, הוא עבודה עם הוריו, משפחתו והמערכת החינוכית. התפתחות רגשית תקינה מבוססת על תחושה תקינה של הורים סמכותיים ותפיסה תואמת של סמכות הצוות החינוכי. יצירת מערכת של תמיכה ותיאום בין הצוות החינוכי להורים, מראה לילד שסביבו התלכדה קבוצת מבוגרים המדברים כולם בשפה אחת, שפת "הסמכות החדשה"*, עליה יוכל להשען, ובה יוכל לבטוח.
עד כה, נהגנו להתחיל את העבודה בקליניקה עם הילד ומשפחתו, ורק בהדרגה צירפנו את הצוות בית הספר/גן הילדים לעבודה. מעתה – נגיע ישירות לבית הספר, נפגוש את הילד ומשפחתו, ונתחיל מידית בתהליך שילוב הצוות החינוכי בעבודה.
צוות הטיפול שלנו עבד עד כה עם משפחות רבות במידה לא מבוטלת של הצלחה. הטיפול הוא קצר מועד ובכל זאת התוצאות מעידות על שינוי של ממש במצבו הרגשי של הילד, לאורך זמן!
הורים רבים מעידים על שינוי של ממש בתפיסת ההורות שלהם. משפטים כמו: "הפסקתי לפחד מבני", "החיים בבית נעשו טובים", "אני כבר לא יוצא מדעתי כמו פעם", הם רק חלק מהתגובות שקבלנו כמשוב לעבודתנו.


*מודל רמלה- מודל טיפולי המשלב עבודה עם מצבי תסכול. המטופל, שמגיע לטיפול כשיכולת הריסון שלו ויכולתו לשאת תסכולים נמוכות ביותר, עובר תהליך שבסופו יוכל לעמוד בתסכול.

*הסמכות החדשה- מודל טיפולי המציע שיקום סמכות הורים ומורים תוך עמידה תקיפה על עמדה המתנגדת לאלימות אך איננה "הורסת" את הילד- נמנעת מעונשים דרסטיים, מאיומים ומכל מצב המציג את ההורה כמבוהל וחלש.

לפרטים: עירית 054-7932494

הגנת יתר והשלכותיה המזיקות

"יש לברר את נסיבות האירוע האלים, יש למצוא את הסיבות שמאחורי פעולתו האלימה של הילד"- האומנם?


"עלי להגן על ילדי, להציע פתרונות במקרה שיתקל בקושי חברתי, לעזור לו להתגבר על ילדים המציקים לו"- האומנם עלינו כהורים מוטלת המשימה? אולי המשימה היא של הילד?


בתוכניתה של יעל דן "עושים צהריים גל"צ התראיינה אם שעל פי עדותה משלמת דמי חסות. התשלום ניתן לילד גדול כדי שיגן על בנה בן ה-7 מפני חבריו לכיתה. האם סיפרה שחבריו נוהגים להכותו מדי יום. היא טענה שאין לה ברירה- אלא לשלם דמי חסות- מאחר שהילד אינו יודע להגן על עצמו. מדי יום חוזר הילד יום הביתה ובפיו רשימה של תלונות: הכו אותי, קיללו אותי, בעטו בי.


את הראיון בגלי צה"ל שמעתי בדרכי לפגישה באחד מגני הילדים. הפגישה- עם צוות הגן והוריו של הילד שבטיפולי, התמקדה- במפתיע?- בחלקה הגדול, בדרכים לעזור לאם להימנע מהגנת יתר על בנה.

אין ספק שהדיון ששמעתי ברדיו בתכניתה של יעל דן נוגע בבעיה כאובה: האלימות בבתי הספר. אבל הוא נוגע בנקודה כאובה לא פחות הקשורה לבעיות האלימות ופתרונן. צוות הטיפול באמנות במרכז לגיל הרך נתקל לעתים בתופעה מדהימה: הורים שהביאו את ילדם לטיפול מכיוון שלטענתם הוא ילד מוכה ומושפל בבית הספר, מגלים לפתע, במהלך הטיפול, שהילד אינו קורבן תמים כפי שעל פניו נראה. שיחה עם המחנכת ועם מורות נוספות מגלה לנו טכניקות אלימות, מילוליות ואחרות שהילד "הקורבן" מפעיל על חבריו.

להגנת יתר שתי פנים: 1. הגנת יתר של הורה על ילד שסופג פגיעות שונות: מכות, הצקות, קללות. ההורה המספק הגנה מעבר לגבול מסוים, עשוי להפוך את ילדו לבלתי מסוגל להתגונן בעצמו. 2. הגנת יתר על ילדים שפועלים באלימות. ההורה עוסק במרץ בבירור סיבות ונסיבות במטרה להוכיח שילדו פעל באלימות אך אינו אשם!. עמדה כזו נותנת לעתים קרובות אישור להמשך אלימותו של הילד.

ללא ספק נטייתו הטבעית של ההורה לדאוג שילדו יהיה מאושר ולא יסבול. אלא שנטיה טבעית זו מרחיקה לכת לעתים. קשה להורים להשלים עם מצב שילדם מואשם בפגיעה באחרים. הדבר קשור אולי בהיפרדות (ספרציה) שלא התקדמה כמו שצריך: ההורה עדיין רואה את ילדו כחלק ממנו. תהיה אשר תהיה הסיבה, הורים נוטים להגן על הילד וקשה להודות שלפעמים ילדנו הוא זה שפעל באלימות ולהפנות אליו את האצבע המאשימה, לדרוש שיקח אחריות על מעשיו.

צוות הגן דיווח לאמו של משה, בן 6, שבנה חנק והכה ילדים בגן. כשנזפו בו - התפרץ באלימות רבה. האם הנסערת ביקשה לברר מה גרם להתפרצותו של בנה. היא טענה בלהט שבנה לעולם אינו מכה אלא אם מתגרים בו ודרשה למצוא האשמים האחרים ולהענישם. הוסבר לה שבדרישה זו היא מחמירה את מצבו של בנה: 1. הילד רואה שאמו תעשה הכל על מנת לשחררו מאשמה. 2. הילד רואה שהאם יוצאת למלחמה בצוות הגן והיא רחוקה מלסמוך עליהם. המסקנה: שני גופים כה משמעותיים, האם והגננת, אינם עובדים בשיתוף פעולה זה עם זה, על מי אני יכול לסמוך? התוצאה: עוד התדרדרות של מצבו הרגשי והחרפה באלימותו.

עבודה טיפולית שתדריך את האם לריסון הדחף האינסטינקטיבי להגן על הילד בכל מחיר ולהכיר בהשלכות המסוכנות של הגנת היתר, עשויה לעזור לאם ללמוד לעבוד נכון: לתמוך בבנה, להקשיב לרגשותיו(לפרופ' חיים גינות ולתלמידיו "פטנטים" מצוינים לכך), ובמקביל- לא לעשות את העבודה במקומו, לא לשחרר אותו בכל מחיר מאחריות לאלימותו.