מודל רמלה לטיפול באמנות בשילוב עם NVR (התנגדות לא אלימה לאלימות)

מעבדה להתנגדות לא אלימה בתוך חדר הטיפול.
אבסטרקטמודל רמלה פותח וגובש במרכז לגיל הרך(היחידה להתפתחות הילד) ברמלה. כשהתחלתי את עבודתי במרכז, כמטפלת באמנות, לפני כשני עשורים, נוכחנו בהדרגה, אני וצוות המטפלים באמנות שתוצאות הטיפולים רחוקות מלהיות משביעות רצון. לא אחת, לאחר תקופה לא קצרה של טיפול פרטני, עדיין קיבלנו דיווחים מהצוות החינוכי ומההורים על בעיות רגשיות-התנהגותיות לא מבוטלות. התלבטנו ושקלנו את המשך דרכנו. בחיפושינו אחרי המרכיב החסר בעבודתנו נתקלנו במשנתו של פרופ' חיים עומר והתחלנו לשלב את רעיונותיו בעבודתנו. הכנסת התיאוריה והמעשה של NVR ושילובם במתודות מסורתיות של טיפול באמנות סללה את הדרך לפיתוח המודל ויצירת "מעבדה" להתנגדות לא אלימה בתוך חדר הטיפול באמנות. נוכחנו שאחד המכשולים העיקריים להתקדמות הילד הוא הפחד של ההורים מפני התפרצויות זעם/סרבנות/המנעות וכיוצא בזה. תגובות אלה מופנות על פי רוב כלפי ההורה כאשר הילד חש בחולשתו וחווה את עצמו כחזק ממנו. תוצאת חווית הכוח של הילד היא לעתים קרובות התפתחות חרדה, בבחינת: "אם אני חזק מהורי, מי יגן עלי?". מחקרים מצביעים על כך שבסיס להתפתחות רגשית תקינה הוא נוכחות איתנה של הורה. לכן, כדי לתמוך בחיזוק נוכחות ההורה, ובכך לקדם את הילד להפחתת חרדות ובמקביל להפחתת אלימות, התחלנו להזמין את ההורים יחד עם הילד לחדר הטיפול, על מנת לפגוש את הפחד וללמוד לייצר עמידות מולו.
מילות מפתחטיפול באמנות, NVR, נוכחות הורית, מעבדה להתנגדות
הקדמהבמהלך עבודתנו במרכז לגיל הרך ברמלה פיתחנו, צוות הטיפול באמנות ואני, מודל לעבודה טיפולית עם ילדים והורים, שהינו למעשה פיתוח והמשך, בבחינת זרוע טיפול נוספת, של NVR. התיאוריה והמעשה של NVR פותחו וגובשו על ידי פרופ' חיים עומר בהתבסס על רעיונותיו של מהטמה גנדהי, שהוביל תנועת התנגדות לא אלימה לאלימות שהפעילו הבריטים כנגד המאבק ההודי לעצמאות. תנועה נוספת להתנגדות לא אלימה הוביל מרטין לותר קינג בשנות ה 60 של המאה שעברה בדרום ארצות הברית. פרופ' עומר פיתח על בסיס רעיונות אלה גישה יחודית המיועדת לטיפול בתופעות של אלימות, הרס עצמי, שתלטנות ותוקפנות אצל ילדים, נוער ומבוגרים צעירים. מטפלים, מורים והורים, בארצות רבות בעולם, משתמשים היום בהצלחה רבה ב NVR על מנת להלחם באלימות ילדים.
הטיפול על פי NVR מבוסס על:
1.      ההנחה שילד או מתבגר החווה את הוריו כחסרי אונים, שנוכחותם נתפסת בעיניו כמוחלשת, מאבד את התחושה שיש לו משענת יציבה, שעליה יוכל לסמוך, והופך להיות כסירה קטנה שאיבדה את העוגן שלה(עומר ולייבוביץ, פחדים של ילדים). כדי להבטיח התפתחות רגשית תקינה מציעה הגישה לחזק ולשקם נוכחות הורית.2.      כדי לעזור להורים להחזיר לעצמם נוכחות יציבה מול הילד המתפרץ, מציע NVR הצבת התנגדות נחרצת לאלימות, מבלי להכנע אך גם מבלי להתקיף בחזרה על ידי עונשים, איומים וכיוצא בזה. הורים לומדים להמנע מהסלמת תגובתם וזאת על מנת לתת לילד תחושה שהוא יכול לסמוך על חוסנם ויציבותם.על פי הייבלום-איצקוביץ, זמנסקי-כהן וגלילי (2018), תהליך הטיפול באמצעות אמנות מתחיל בקשר בין המטופל, המטפל ותהליך הביטוי האמנותי שבסופו התוצר האמנותי. יחסים משולשים אלה הם הבסיס של כל מפגש טיפולי באמצעות אמנות[AB1] . בהתאם לכך, בראשית דרכנו, עבדנו על פי המתודות המסורתיות של טיפול באמנות, היינו שימוש באמנות כבסיס לתקשורת, והגדרת הקשר בין המטפל למטופל כבעל חשיבות מרכזית (Case & Dalley 2014).
ראינו את המטפל בעיקר כעד, המלווה את תהליך הביטוי האמנותי ונמנע עד כמה שאפשר מהתערבות. עם הזמן, ונוכח המספר הגדל והולך של משפחות שפנו לטיפול עם ילדים שלהם בעיות התנהגותיות רגשיות חשנו שמשהו חסר בגישה המסורתית. מצאנו שהתהליך האומנותי לבדו, ההתמקדות בביטוי עולמו הפנימי של המטופל דרך חומרי האמנות, אינם מספיקים כשאנו עומדים מול המשימה הטיפולית של הפחתת חרדות ועצירת האלימות. המסקנה היתה ששני מרכיבים חסרים בעבודה המסורתית:
1.      הטיפול באמנות בבתי ספר, בגני ילדים ובקליניקות פרטיות וציבוריות בישראל, גורס לעתים קרובות סגירת דלת חדר הטיפול, מעשית ומטפורית, בפני כל דבר שאינו רגשותיו ועולמו הפנימי של הילד המטופל. המטפל לא תמיד רואה כבעלי חשיבות מספקת את ההיבטים הנוספים בחיי המטופל ובאישיותו כגון: יכולת ריסון עצמי והיכולת להכיר בזולת.
2.      תהליך הטיפול באמנות הוא בדרך כלל ארוך טווח. כל חודש בחייו של ילד צעיר, הסובל מקושי בריסון עצמי ומחוסר יכולת להכיר בזולת, וכתוצאה פועל באלימות (ישירה או עקיפה), עלול להיות משמעותי להמשך, במיוחד אם האלימות היא בתהליך של הסלמה. כל משבר עשוי להחריף דפוסי התנהגות בלתי רצויים ולהציב מכשולים נוספים בדרך לשינוי. הבנו שאין מקום לתכנית טיפולית ארוכת טווח ויהיה עלינו לשאוף לקיצור תהליך הטיפול.
בחיפושים אחרי אלמנטים טיפוליים שיקדמו אותנו הן להכללת היבטים נוספים של אישיות המטופל לטיפול והן לקיצור טווח הטיפול, התחלנו לשלב טכניקות של NVR. המחקר מצביע על כך שנוכחות הורית יציבה חיונית להתפתחות רגשית תקינה של ילדים (עומר 1999, לבוב, 2017). בעמדם בפני התנהגות פוגעת של הילד, הורים בדרך כלל נוקטים באחת משתי התגובות הבאות: כניעה לדרישותיו של הילד, על מנת להשיג רגיעה, או התקפה משולחת על הילד על מנת להשיג את כניעתו. עמדת ההתקפה עשויה ליצור אצל הילד תחושה שההורה התרשם עמוקות ממה שהילד עשה, הוא נרעש מאוד ואף אולי עשוי להתמוטט. שתי העמדות עשויות לשדר לילד חולשה הורית, בבחינת: "אני לא מסוגל לעמוד נגדך, ילדי, אתה חזק ממני". ולפיכך יקשה על הילד לחוות את ההורה כ"עוגן" (Omer, Steinmetz, Carthy & von Schlippe, 2013).
NVR ממליץ כמובן על נטישת שתי עמדות אלה. הורים לומדים שליטה עצמית על מנת להמנע מהסלמת התגובות הקיצוניות שלהם ושל הילד. התחלנו לנסות שילוב הדרכת ההורים עם טיפול באמנות על ידי הזמנת ההורים עם הילד לפגישה משותפת. ראינו ששילוב כזה יוכל לעזור להורה ללמוד להתמודד טוב יותר עם הפחד מהתפרצות הילד, באמצעות טכניקות של התנגדות לא אלימה לאלימות, וזאת על ידי יצירת "מעבדה להתנגדות" בתוך חדר הטיפול. מעבדה היא מקום שבו תנאים מיוחדים המותאמים לבדיקת מרכיבים שונים המדמים את המציאות מחוץ למעבדה. המתלמד בוחן את המרכיבים השונים בתוך סביבה מוגנת, שמורה.
במקביל גילינו רעיונות נוספים הקשורים לשימוש בחומרי האמנות ולתפקידה של האמנות כתומכת בתהליך שיקום נוכחות ההורה:1.      צמצום כמות ומגוון חומרי האמנות (בניגוד להגשת כמות בלתי מוגבלת במגוון בלתי מוגבל, של חומרים) עשוי לתמוך במגמה לעודד את המטופל לפתח יכולת איפוק ובכך להוות גשר בין האמנות ל[AB2]  NVR.
2.      צמצום מגוון וכמות החומרים עשוי להוביל את הילד לעבודה מעמיקה, משמעותית יותר.3.      סוגים שונים של התערבויות בעבודה האמנותית (בניגוד לעידוד הילד לביטוי אמנותי בלתי מוגבל, אף כשזה מצביע על התרחקות מתפיסת מציאות מדויקת), עשויים להוביל להתפתחות של תפישת מציאות טובה יותר, שיפור יכולת ריסון עצמי ושיפור יכולת ראיית הזולת.מודל רמלה
NVR גורס שעבודה עם הורים חיונית לטיפול בילד המקצין. כשנוכחות ההורים מתייצבת, הילד מגיב בירידת האלימות. לפיכך העבודה בדרך כלל נעשית עם ההורים בלבד. רק כשנדרש, הילד יופנה גם הוא לטיפול(Nahum 2018). חיפשנו דרך יעילה לשפר יכולת הורים להתנגד לאלימות, להציב נוכחות יציבה מול הילד. מול עינינו עמד המחקר המתאר את התהליך ההדרגתי שבו הורה מוחלש מתאים עצמו לצרכיו הרגשיים של הילד, ובהדרגה הופך שבוי תחת שלטונו של הילד שכוחו הולך וגדל (Lebowitz, Martin, Martino, shimshoni & Silverman, 2019; Lebowitz, Omer, Hermes& scahill, 2014; Lebowitz & Omer 2013). חלק גדול מההורים הפונים לטיפול אינם מסוגלים לעמוד בנחישות מול התקפה של הילד. הם מתקשים להאמין שיוכלו לעצור את התקפת הזעם/צרחות/איומים וכו' מבלי להגיב באחת משתי הדרכים: כניעה לדרישות או להתקיף בחזרה. להרגשתם הילד לא יוכל להתגבר על כעסו ותסכולו בכוחות עצמו ועליהם כנראה לעשות הכל כדי להשיבו למצב רגיעה. בפגישה המשולבת שאנו מציעים, הילד עם הוריו מוזמנים להכנס לחדר הטיפול ולשבת ביחד מסביב לשולחן. חומרי אמנות מונחים על השולחן והילד מוזמן לעבוד כשבמקביל המטפל משוחח עם ההורים. ההורים לומדים לשרוד את החרדה שהם חשים מול כעס ותסכול של ילדם, באמצעות שתי טכניקות עיקריות:
 1 . התרפיסטית מדגימה להורים איך להגיב ומבקשת מהם לעקוב אחריה בשתיקה: בתחילת התהליך מדובר על הורים שהוחלשו, שהתרגלו שוב ושוב לנקוט באותן תגובות בלתי יעילות ועדיין אינם מסוגלים לבחור בטכניקות שיובילו לאיפוק ולשיקום נוכחותם.
2. התרפיסטית משתמשת בעיקר בשיקוף אינטנסיבי(ginot 1969). היא משקפת את דבריו ומעשיו של הילד וחוזרת אל השיחה עם ההורים. כוונתה היא להראות להורים איך ניתן להמנע מהסלמה בדיון סביב מעשה פוגע. השיקוף עובד בשתי דרכים: הילד חש שלא משנה מה מידת התוקפנות שיביע (במילים, מחוות או המנעות) המטפלת תכיר ברגשותיו ותכבד אותם. במקביל תומך השיקוף במטפלת במאמציה להשאר מאופקת.
בכל הבעה מילולית או מעשה של הילד ישנם שני מרכיבים: הבעת רגשות ובדיקת היציבות של העומד מולו: האם תגובת ההורה, או כל אדם אחר, תעיד על יציבות, על נחישות שקטה? צפיה במטפלת המשקפת את דבריו של הילד מאפשרת להורים להתחיל לתרגל איפוק: מול משפט בוטה, לעג או גידוף, קשה לעמוד בשלווה. הפעולה השקטה של שיקוף הדברים מאפשרת לעומד מול הילד המתפרץ לאסוף את עצמו ולגלות איפוק ולהעביר לילד את התחושה שמולו עומדת דמות יציבה, שאינה נבהלת. כל זה מהווה בסיס טוב לצעדים הבאים: הבעת התנגדות לאלימות. הילד עשוי להתפרץ בזעם בשמעו את הדיון על מעשי האלימות שלו. המטפלת תבקש מההורים לא לחלצו מהתסכול. לא להרגיע ולנחם, לא להציע פתרונות. תודות לשיקוף האינטנסיבי של רגשותיו יוכל הילד בהדרגה להתמודד עם הכעס שחש. ההורים צופים בפעולת ההכלה המתבצעת על ידי השיקופים, ובהדרגה יוכלו ללכת בעקבות המטפלת ולתרגל עמדה דומה בבית. עבור הורים רבים זו לעתים הפעם הראשונה שבה הם חווים ומתרגלים את היכולת להתנגד בשקט לאלימות ילדם, תוך שהם צופים בו מתגבר בכוחות עצמו על התסכול והזעם. גם עבור הילד זו אולי הפעם הראשונה שבה הוא מתגבר בכוחות עצמו על התסכול, ללא הפתרונות הרגילים: כניעת הוריו לדרישתו או התנפלות הוריו עליו בצעקות ואיומים מה שמביא אותו להפסקת ההתפרעות.

שתי פגישות משולבות באחתקו דמיוני תוחם את שולחן העבודה שמסביבו יושבים הילד, הוריו והמטפלת באמנות. הקו מחלק את הפגישה לשתיים והמטפלת עוברת הלוך ושוב מאחת לשניה.פגישת המטפלת והילד:המטפלת מציעה לילד לבטא עצמו דרך חומרי האמנות. היא משקפת את עבודת הילד, הערותיו, מחוות גופניות, ואף סירוב לעבוד. היא מודיעה שאין להפריע להורים במהלך הפגישה. יש להפנות כל שאלה או בקשה אל המטפלת בלבד. היא מבהירה להורים בתחילת הפגישה שלא תסכים שהילד יפריע להורים: "באתם היום לכאן כדי שנדבר ברצינות על המצב. אני רוצה שתהיו חופשיים לחשוב ולדבר על הפתרונות. לכן אעשה מה שביכולתי כדי לשמור עליכם מפני הפרעה מצידו של הילד". NVR בדרך כלל גורס עבודה עם ההורים לבדם על מנת להדריכם. כאן נעשית העבודה בנוכחות הילד. המטפלת מבקשת לא לעזור לילד במקרה שנתקל בקושי בעבודה האמנותית. היא אומרת להורים: " אנא בטחו בי. אני אתן את כל העזרה הנדרשת". שלושה היבטים מרכזיים מודגשים כאן:
1.      כדי להפחית חרדת הילד יש לחזק נוכחות הורית. כאן נעשה הצעד הראשון של בניה מחודשת של ההיררכיה המשפחתית, באמצעות הדגשת מקומם של ההורים כנפרדים מהילד וכבעלי חשיבות עליונה.
2.      התנגדות בלתי אלימה לאלימות קשה עד בלתי אפשרית לניהול תוך בדידות. לכן, בהתאם לעקרונות NVR, אנו מעודדים הורים לבנות מערכת תמיכה עבורם ועבור ילדם. כאן מציבה עצמה המטפלת כתומכת הראשונה של ההורים. היא מדגישה את חשיבותם: אסור להפריע להם! והם כבר לא לבד.3.      בתגובה לאיסור להפריע להוריו הילד עלול להתפרץ. יתכן שהתרגל לדרוש פתרונות לבעיותיו מהוריו בכל רגע שירצה, מתוך צפיה שדרישותיו יענו מידית. כאן בפגישה הטיפולית המטפלת אינה מאפשרת זאת והוא מתוסכל וכועס. זו הנקודה שבה מתחיל השלב הרציני של הטיפול. אסביר בהמשך את היתרונות של הצפת התסכול בחדר הטיפול.פגישה שניה: מטפל והורים – לפגוש את הפחדמטפל והורים דנים במעשיו הפוגעים של הילד בבית הספר ובבית, בזמן שהילד מוזמן לעבוד בחומרי האמנות ושומע את שיחתם אך נאסר עליו להפריע להורים. כאן נעשה הצעד הראשון של שיחה גלויה ושבירת מעטה הסודיות מעל מעשי האלימות (Omer, 2015). מדי פעם מפסיק המטפל את השיחה עם ההורים על מנת לשקף את עבודת הילד באמנות או את דבריו. במידה שהילד מתפרץ בזעם ינסה המטפל להמשיך את שיחתו עם ההורים תוך שהוא משקף מעת לעת את מעשי הילד ודבריו. הוא עשוי לומר לילד: "אני מבין שאתה כועס כי אמא סיפרה עכשיו שהרבצת לחבר". גם במצב כזה המטפל משתדל למנוע מההורים לחלץ את הילד מתסכולו. הוא מדגים עבורם דרך להעביר את המסר: אנו בוטחים בילד שיצליח לשרוד בכוחות עצמו את התסכול. סערת הפחד הפנימי של ההורה תתאזן בהדרגה לטובת העמדה המוחצנת של איפוק, תוך שההורה מתרגל טכניקות של שליטה עצמית (Omer 2011). ברור שבשלב זה שום הורה עדיין לא מסוגל להאמין ביכולתו לעמוד מנגד, בלי להגיש עזרה, בשעה שילדו חווה תסכול וזעם. יתכן מאוד שההורים בשלב זה של הטיפול חשים בהלה וחרדה ורוצים בכל מאודם למנוע את ההמשך: התפרצות עזה. המטפל בודק עם ההורים את הרגשתם: האם תוכלו לעמוד בכך למשך כמה דקות נוספות?. הסבר לגבי המצב ינתן כאן להורים: הילד, אולי לראשונה בחייו, עומד בפני מצב מאתגר. עד כה היה רגיל למתן מענה מיידי לדרישותיו, ובמקרה שדרישותיו לא נענו נהג לפתוח בבכי ממושך, צרחות או מכות. יתכן שנסיונו עד כה לימד אותו שללא עזרת הוריו לא יצליח להתמודד. עכשיו הוא נדרש להשען על כוחותיו שלו. טבעי שילד במצב כזה ימחה. יתכן מאוד שינסה להפעיל את הוריו בדרך שאותה הוא מכיר: הסלמת ההתפרצות כדי להביא את הוריו לסגת מהקו החדש שהחלו לפעול על פיו, בעזרת המטפל. כאן מומלץ להסביר להורים שזו היא תגובה טבעית וצפויה עבור ילד השומע את הוריו משוחחים בגלוי על אלימותו. הסבר כזה עשוי להרגיע הורים ולעזור להם בהכלת הפחד שלהם עצמם מהתפרצות ילדם.
ההורים מדברים בגלוי ובפירוט, בנוכחות הילד, על מעשיו הפוגעיםהורים רבים התרגלו לשמור על סודיות בנוגע לאלימות ילדם. הם חוששים מביקורת ומכך שיצטיירו בעיני הסביבה כהורים גרועים.
אלימות משגשגת במצב של סודיות וחשיפתה לתומכים מחוץ למשפחה הגרעינית הינה צעד בסיסי להקטנתה. NVR מציע להרחיב את מספר העדים לאלימות. כשקבוצת תומכים גדולה ככל האפשר מקבלת מידע על מעשי הילד, מתחיל תהליך של צמצום האלימות והכחדתה (Omer, 2004 ). כדי להפחית חששות ולקדם בניית מערכת תמיכה, נפגש המטפל בגישת NVR עם ההורים בלבד. בפגישה מקבלים ההורים הסבר כיצד בניית מערכת תמיכה תחזק את נוכחותם מול הילד.
מודל רמלה הולך כאן בעקבות NVR בדרך להסרת מעטה הסודיות ובניית מערכת תמיכה, אך השיחה עם ההורים נעשית בנוכחות הילד (הערה: בפגישת האינטק הראשונה, בדרך כלל ללא הילד, מכין המטפל את ההורים לתכנית הטיפול. הוא משרטט בפניהם מצבים אפשריים, בודק איך לדעתם יגיב הילד לשיחה גלויה על מעשיו הפוגעים, מתאר התנגדות אפשרית ומכין אותם לאתגר העומד בפניהם: לתרגל עמידות לתסכול). אנו צועדים בעקבות NVR עוד צעד קדימה בשני היבטים:
1.      בדברו על מעשי האלימות בנוכחות הילד המטפל עושה את צעד הראשון של הפסקת הסודיות. מאוחר יותר תשותף המערכת הכוללת סביב הילד, משפחה מורחבת, חברים וקרובים. אלה ישותפו וילמדו לתמוך בהורים באופן שאינו מותח ביקורת (Jacob, 2018).
2.      המטפל משתמש בדיון הגלוי על מעשי האלימות גם כדי להציף את התסכול של הילד וזאת כדי להתחיל לעבוד עם התסכול. לא אחת נשאלנו על ידי הורים ואנשי מקצוע: כשהמטפל מדבר עם ההורים בגלוי, בנוכחות הילד, על מעשי האלימות שלו, האם הוא לא חושש שרגשות הילד יפגעו? זו שאלה טבעית ונוגעת כמובן לפחד שהזכרתי למעלה: הפחד מתגובתו של הילד. באופן כללי מטפלים באמנות לא עוסקים באלימות הילד המטופל ובדרך כלל לא מגנים אותה. פגישת הטיפול באמנות מיועדת בדרך כלל להכיל את הילד, לקבל אותו באופן שהילד עלול לפרשו כקבלה הכוללת וסולחת גם למעשי האלימות. הגישה המסורתית של טיפול באמנות גורסת עבודה מהפנים החוצה. כלומר, הכרה ברגשות הילד ועיבוד עולמו הפנימי הינם מרכז העבודה. הכרה ברגשות ועיבודם כמובן רלוונטים לעבודה על פי מודל רמלה, אבל אנו חולקים על ההסתפקות במשולש הסגור של מטופל-מטפל-אמנות. NVR עובד עם המרכיבים החיצוניים מסביב לילד, השפעתם על התפתחותו הרגשית והדרך שבה שינוי במרכיבים אלה עשוי לקדם התפתחות רגשית תקינה. מודל רמלה ממשיך את ה NVR וגורס שהתייחסות למעשי האלימות בחדר הינה מנוף להתקדמות בטיפול. ההתייחסות השוללת אלימות, במהלך השיחה עם ההורים, גורמת להצפת התסכול והזעם אל פני השטח. חדר הטיפול שלנו הינו "מעבדה להתנגדות לאלימות" ולכן שואף המטפל לראות את התסכול והקושי באיפוק בצורתם המקסימלית, בתוך חדר הטיפול, כדי שיוכל להתחיל לעבוד. המטפל משקף את גילויי הזעם, מדגים להורים שיקוף מאופק של דבריו או מחוותיו של הילד, ובכך מאפשר לילד לתרגל את יכולתו להתגבר בכוחות עצמו על התסכול ולהורים לתרגל יכולת עמידות מול התפרצות.  
בטוי רגשי במקביל לריסון עצמי: האמנות כקו-תרפיסט: חומרי האמנות ככלי לביטוי רגשי ובו זמנית ככלי עזר ביד המטפל להתוויית גבולות. הצבת גבולות באופן טבעי עשויה להוביל לתסכול וזעם.במהלך הפיתוח של מודל רמלה הבנו בהדרגה שתפקידנו כמטפלים השתנה עם השנים. בעבר היה ברור לכל שמטרת הטיפול היא לאפשר למטופל להפתח, לבטא את עולמו הפנימי ללא מעצור, על מנת לשחרר כאב וזעם עצורים. מעצורים נפשיים, קושי בביטוי חופשי של רגשות נחשבו כמעכבים התפתחות רגשית תקינה. חשנו שיתכן שהתייחסות זו אינה רלוונטית עוד לזמננו. ילדים רבים סובלים היום מהעדר יכולת ריסון עצמי וכתוצאה מתקשים להתמודד מול מצבים מאתגרים(רולידר, הורות ללא רגשות אשם) . חשנו שכעת המשימה העיקרית שלנו כמטפלים, היא לארגן מחדש את עולמו הפנימי של הילד, לשקם יכולת ריסון עצמי ויכולת ראיית הזולת, ולפתח כוחות פנימיים שיובילו אותו ללקיחת אחריות על רגשותיו וצרכיו(2014 , Blank and Fuch-Shabtai). המחקר מצביע על כך שחומרי אמנות בנוסף על היותם כלי להבעה רגשית, יכולים גם לקדם בנייה מחודשת של כוחות נפשיים האחראים על הכרה בזולת, יכולת ריסון עצמי ותפיסת מציאות טובה. בעבודה עם חומרי אמנות מחליט המטופל מה מהנושאים הרגשיים המעסיקים אותו ירצה להביא לידי ביטוי, באיזה מחומרי האמנות יבחר כדי להביא לבטוי את רגשותיו ובאיזו טכניקה יעבוד. תהליך מורכב זה מחדד את יכולתו לחבר בין רגשותיו לבין האופן שבו יבטא אותם. במהלך התהליך הוא נדרש להחלטות שעל פיהן יפעל במהלך הפגישה הטיפולית (Foster, 1992, Moon, 2010). תהליך היצירה האמנותית אכן מאפשר ביטוי רגשי אך בו זמנית מאפשר פיתוח יכולות של לקיחת אחריות ותפיסת מציאות תקינה. אלה יובילו בהמשך לתפיסה טובה יותר של מקומו הנכון בסולם ההיררכיה המשפחתי והחברתי, וממילא לתפיסה טובה של מקומו המוגן והשמור מול נוכחות הורית איתנה. שיפור יכולות ריסון עצמי, לקיחת אחריות והכרה בזולת, תומכות בתפיסה המתגבשת של המטופל את עצמו כילד מול נוכחות הורית מגובשת, יציבה ומגינה.
בעזרת חומרי האמנות יוצר המטפל מסגרת של הגבלות המנתבות את המטופל לארגון פנימי. להתוויית ההגבלות שתי תוצאות:1.      המטופל ניצב בפני המציאות כפי שהיא: במציאות לא יוכלו ההורים לסלק באופן מוחלט מכשולים שיעמדו בדרכו. לכל ילד מחכים במהלך התפתחותו מצבים מאתגרים ואם זכה להגנה מתמשכת מצד הוריו לא תתפתח אצלו יכולת התמודדות עם תסכול.  המטפל, במקביל ליצירת תנאים לביטוי רגשי, יוצר תנאים להתפתחות יכולות ארגון פנימי, איפוק והכרה בזולת. מטרתנו להביא לשינוי: מאי יכולת להתמודד מול תסכולים בלי עזרה והגנה של ההורים, למצב שבו הילד מסוגל לעמוד בתסכולים בכוחות עצמו מבלי להתפרק.2.      העמקת הביטוי האמנותי. עבודת המטופל בחומרי אמנות עשויה לעתים לזרות חול בעיני המטפל. שימוש במגוון רב של חומרים, בכמויות בלתי מוגבלות, עלול להתקבל בעיני המטפל כביטוי רגשי עשיר. דבר זה אינו תמיד מדויק: המטופל עשוי להטעות את המטפל. עינו של מטפל שלמד להקשיב לעצמו במהלך הפגישה, לבחון את תהליך היצירה תוך בדיקה מתמדת של ההעברה הנגדית, עשוי לגלות שהמטופל בעצם יצר עבודה שתתן מענה שטחי, שרגש אותנטי אינו מעורב בו, להזמנה של המטפל ליצור. עבודה שיש בה קשר אמיתי בין רגש לבחירת החומרים והצורות תיתכן רק כאשר אנו שוללים אפשרויות של עבודה "סתמית", של חיקוי או הכחשה(Kramer, 1971).
על פי היילבלום-איצקוביץ, צ'מינסקי-כהן ובלום (2018), טיפול באמנות מעודד ביטוי רגשי בסביבה מכילה ותומכת, באמצעות חומרים שרמת הפלסטיות(הנזילות) שלהם שונה זה מזה. רמת הפלסטיות של חומרי האמנות קובעת את מידת יכולתם לאפשר ביטוי רגשי וככל שהפלסטיות גבוהה יותר כך מאפשר החומר יותר ביטוי רגשי. על קביעה זו ברצוני לחלוק. שניר ורגב (2013) מתארות צבעי גואש כחומר שביכולתו לעורר רמות גבוהות של רגש ואף רגרסיביות. אין ספק שאנו מעוניינים בהבעת רגש באמצעות חומרי האמנות, אך האם באמת ברצוננו לעורר רגרסיביות? תצפיותינו הראו : 1. מה שנראה כרמה גבוהה של הבעה רגשית עשוי להתברר כהטעיית המטפל. 2. יתכן שביטוי רגרסיבי, בלתי מאורגן, הינו בלתי רצוי. מכיוון שמטרתנו לעודד ארגון מחדש של מבנים פנימיים מפורקים, לפתח ריסון עצמי ויכולת הכרה בזולת, עלינו לבדוק את אופיים של חומרי האמנות, את המידה שבה החומרים השונים, במקביל לכך שהם מאפשרים ביטוי רגשי, עשויים לעודד ארגון וריסון. אין ספק שבמבט ראשון שתי המטרות, ביטוי רגשי וארגון ואיפוק, נראות סותרות. תצפיותינו העלו שחומרים מסוימים, בשימוש מוגבל, עשויות להוביל בהצלחה להשגת שתי המטרות כאחת.צמצמנו את כמויות החומרים ואת המגוון שלהם ובחרנו חומרים המעודדים תכנון מוקדם לפני התחלת העבודה. פלסטלינה למשל, יש ללוש, על פי רוב, לפני תחילת העבודה, וכן יש להשקיע עבודה ברצותנו לערבב צבעים בעבודה בפלסטלינה. בניגוד לכך, בעבודה עם גואש לדוגמה, אין צורך בהכנה וערבוב צבעים נעשה בקלות. גואש וחימר הינם חומרים שנזילותם גבוהה: חומר בכמות רבה עשוי להשפך על הדף במהירות, ושינויים הינם קשים לביצוע, בעוד שמטופל המבקש לשנות משהו שעשה בפלסטלינה, יצליח לעשות זאת. פלסטלינה וצבעי פנדה הינם חומרים המעודדים ביטוי רגשי Hinz,) 2009, Moon, 2010), אבל לטענתן של שניר ורגב ( ,Snir &Regev2013), גם מעוררים במטופל יכולות שליטה וריסון עצמי. תצפיותינו הראו שהנחתם על הדף איטית יותר ולפיכך השימוש בהם עשוי לעודד תכנון ושינויים איטיים, כלומר בנייה טובה של הקשר בין הרגש לחומרים שייבחרו על מנת לבטאו. בנוסף, האטת קצב העבודה תודות לצורך במאמץ, עשויה לתמוך בבניית ארגון פנימי.
בנוסף אנו משתמשים בטכניקות של האטת העבודה או אף עצירתה, על מנת לשלול עבודה "סתמית": הגנתית, שאינה קשורה לרגש אותנטי. לעתים יקרה שבפגישה קודמת עלו בעבודה תכנים משמעותיים. המטופל אינו שש לחזור ולהתעמק בחרדות כפי שיוצגו על הדף ובתחילת פגישת הטיפול הבאה, הוא מבקש דף (או כל מצע אחר) חדש לעבודה. נעודד את המטפל לסרב באמרו: "הבנתי שאתה רוצה להתחיל עבודה חדשה...כרגע לא אוכל לתת דף חדש...אבל חשבתי על עבודתך מהפגישה הקודמת, ציירת ילד ועץ, צבעת העץ בירוק וציירת שביל בכחול...תהיתי לאן השביל הזה מוביל...". המטפל משקף בפרוטרוט העבודה בפגישה הקודמת ומוסיף הערת תהייה תמימה. מטרת הערה כזו כפולה: לעודד המטופל לחזור ולהרהר במה שעשה בפגישה הקודמת ולהציג את המטפל המגשש למשמעות ממש כשם שהמטופל מגשש (Winnicot, 1971). תהייה כזו עשויה לאשר למטופל שהמטפל, ממש כמוהו, מנסה להבין, אך אינו "יודע כל", ותומכת בהרהור המחודש בעבודה הקודמת, שעורר השיקוף. למהלך כזה יש יתרון נוסף: הוא עשוי לעורר תסכול. סירוב המטפל לבקשת המטופל לדף חדש מעורר את השימוש ב"שריר הריסון". אנו נוגעים כאן בכאב הקשור לקושי בריסון עצמי, המתעורר מול תסכול. ה"שריר" המיועד לאיפוק לא היה בשימוש מזה זמן רב, שכן הורי הילד לא איפשרו שימוש כזה, בהתרגלם להגן על הילד ולחסוך ממנו תסכול. הכאב מתעורר כשאנו מעוררים אותו לשימוש מחודש. עכשיו יכול המטפל להתחיל לשקף את התסכול, לקלף את שכבות ההגנה שהונחו במהלך השנים כדי להגן מפני חווית התסכול והחרדה שהוא מעורר.   
טכניקות נוספות של התערבות בעבודה האמנותית1.      נעצור את המטופל אם נרגיש שהעבודה נעשית באופן "סתמי", ללא קשר בין רגשות לבין בחירת חומרים, צבעים וצורות. לדוגמה בראותנו שהמטופל לוקח במהירות חומרים, להרגשתנו, ללא תכנון ומחשבה מקדימה. מטרתנו כפולה: לעודד ביטוי מעמיק ככל האפשר ולחתור להעלאת תסכול.
2.      נמליץ על עצירת העבודה גם כאשר המטפל חש שהעבודה מתרחקת מתפיסת מציאות תקינה. גם כאן המטפל ישקף בפרוטרוט את העבודה ויוסיף הערת תהייה תמימה. לדוגמה בשקפו עבודה שבה הדמויות מרחפות באויר עשוי המטפל להגיד: "לפי מה שאני יודע, אנשים תמיד עומדים על משהו, אינם מרחפים באוויר" (אף פעם לא שאלה: למה ציירת אותם באויר, מה משמעות הריחוף?).
אמנם, הנחת הבסיס של הטיפול באמנות המסורתי הינה שאמנות חייבת להתבטא באופן חופשי, ללא מעצורים חיצוניים. אלא שעל פי מודל רמלה תפקידנו כמטפלים לארגן מחדש מבנים פנימיים מפורקים ולחתור לשיפור יכולות איפוק והכרה בזולת, על מנת להגיע, בין השאר, להכרה טובה יותר של הילד בנוכחות יציבה של ההורים.

תיאור מקרה:
אלה ודוד פנו לטיפול עבור בנם הצעיר (בן 8) דני, עקב קשיים רגשיים והתנהגותיים, הן בבית והן בבית הספר. לדני אחות בת 10, יאנה, ואח בן 12, גיל. לדברי ההורים גיל, הבכור במשפחה, אובחן בהיותו בגן כסובל מאוטיזם. לאורך השנים הפעילו ההורים הגנה רבה על גיל, חשו שאינם יכולים לסמוך עליו, וחסכו לו התמודדויות רבות. לתחושתי נוכחותם כהורים התדלדלה וגיל גדל מבלי יכולת לקחת אחריות על רגשותיו וצרכיו. במקביל נראה שקשייו בהבנה חברתית עודדו את אחיו הצעירים, יאנה ודני, להציב עצמם מעליו בסולם ההיררכיה המשפחתית. יאנה ודני התפרעו וסירבו לציית לגיל כשההורים הטילו עליו את האחריות להשגיח על הקטנים ממנו עד שובם מהעבודה ודני נהג להכות את גיל באופן יומיומי. בבית שררה אווירת אלימות מתמדת. כל שלושת הילדים לא צייתו לחוקי הבית בנוגע לשינה, ארוחות וביצוע מטלות יומיומיות. ההורים נהגו להגיב באימפולסיביות, צעקות ואיומים.דני נולד לאחר הריון בסיכון גבוה ובניתוח קיסרי, כך שאלה התחילה את חייה כאם מולו ברמה גבוהה של דאגה. בהמשך מצאה שהיא מתקשה להציב לו גבולות מתוך חשש שיגיב בבכי. חילוקי דעות וויכוחים בין ההורים בקשר לעמדה החינוכית הרצויה, החלישו את נוכחותם ויצרו אצלו כנראה תחושת כוח, שתוצאתה תחושה של העדר נוכחות הורית יציבה, העדר "עוגן".דני כינה את עצמו: "דני המלך" ונהג לומר לאמו: את המשרתת שלי. כשהילדים היו בבית והאם עדיין בעבודה, הוא נהג להתקשר אליה לעתים מזומנות על מנת להתלונן על אחיו הבכור. דני הרטיב במיטתו מדי לילה והאם נאלצה להחליף סדינים ופיז'מה מדי יום. דני נהג באלימות רבה בבית הספר ובמקביל, התלונן בפני הצוות שהוריו מכים אותו. בית הספר לא יכול היה להמנע מלהעביר המידע למשטרה ולרווחה, והמשפחה הופנתה לטיפול. באופן טבעי המקרה גרם להחלשה נוספת בסמכות/נוכחות ההורים.
שלושה תהליכים התרחשו במקביל בטיפול:1.      ההורים בנו בהדרגה נוכחות יציבה מול ילדיהם. במהלך הפגישות שוחחתי עם ההורים על מעשיו האלימים של דני תוך שאני מדגישה התנגדות למעשים אלה. דני, באופן טבעי, ניסה להתערב, על מנת להציג את טענותיו ולנקות עצמו מאשמה. שיקפתי את דבריו והזכרתי לו שאין להפריע להורים. הערות, שאלות או טענות, יש להפנות אלי בלבד. אמרתי: "אני מבינה, אתה אומר שלא עשית זאת...זו היתה אשמת מישהו אחר...ואתה כועס על כך שאנחנו מדברים על מה שאתה עשית".2.      התייחסתי למקומו של דני בסולם ההיררכיה המשפחתי. שיקום ההיררכיה המשפחתית, הבהרת מקומם של האחים לפי סדר הגיל, עשוי לתמוך בתהליך הפיכת עמדת ההורים ליציבה ועוצמתית. כאשר אח צעיר מכיר בכך שמעליו עומדים אחים גדולים ממנו, משתפרת בדרך כלל גם הכרתו בעמדה היציבה של ההורים. בנוסף לצורך להתייחס למה שקורה בין דני להוריו היה צורך דחוף להתייחס לאופן שבו התנהל דני מול אחיו. דני חש שהוא שווה להם ואולי אף ניצב מעליהם בסדר החשיבות במשפחה. השתדלתי לעצור את הערותיו ותלונותיו של דני לגבי אחיו. לדוגמה: בדיון בין ההורים וביני לגבי אי ציות להוראותיו של גיל, כשזה מונה על ידי ההורים כאחראי עד שובם, דני התערב והחל לשטוח טענותיו כנגד גיל. שיקפתי-סיכמתי את דבריו ומיד חזרתי לשיחה עם ההורים. דני זעם: טענותיו שכרגיל מתקבלות אצל ההורים וגוררות בירור ולבסוף עמידה לצידו, לא נדחו אך גם לא אושרו. הצבעתי בפני ההורים על הקושי של דני לקבל את מקומו של גיל כאחיו הבכור ועל נסיונו לטפס בסולם ההיררכיה המשפחתי אל מקום גבוה מזה של אחיו.3.      למרות שמלכתחילה, ההורים פנו לטיפול עבור דני, חשתי שכדי להשלים את המלאכה כדאי לטפל גם באופן שבו יאנה וגיל סירבו לקבל את ההורים כמי שעומד ביציבות בראש המשפחה. גיל ויאנה סירבו לפעול על פי הכללים הנהוגים במשפחה, וניסו להעמיד עצמם מעל ההורים. הזכרתי להורים שילדים שנוכחות הוריהם נתפסת בעיניהם כחלשה, עלולים לפתח חרדה, ועודדתי אותם לפעול גם בתחום זה.  העבודה באמנותעבודתו של דני ( תמונה 1 ) היתה פשוטה וברמת ארגון נמוכה, בהתחשב בגילו וברמה הקוגניטיבית שלו. הוא עבד בפלסטלינה על קרטון ביצוע בצורה מגושמת. הדמויות שיצר היו בלתי מגובשות, לא עמדו ביציבות ואחת מהן ריחפה באויר. דני מיסגר את העבודה בשמים כחולים מעל ואדמה צהובה למטה. למרות שהעבודה נראתה כבלתי מושקעת, דני היה שקוע בה לחלוטין והמשיך בה מפגישה לפגישה.

תמונה 1

גם גיל וגם יאנה שקעו בעבודה. גם הם עבדו בפלסטלינה על קרטון ביצוע. בעבודות של שניהם היה בסיס של אדמה חומה ומעליה דשא ירוק. השאר כוסה בכחול עמוק ועל הרקע הכחול מרחפים פתיתי שלג(?) לבנים. בעבודה של יאנה ( תמונה 2) או שלוש דמויות מעוצבות היטב, ושכבת הפלסטלינה סביבם מרוחה באחידות. בנוסף ציירה שלוש שמשות, אחת אדומה והשתיים הנוספות בעלות תווי פנים ברורים. להוציא את העובדה שבעבודתו של גיל (תמונה 3)  לא נראו כלל דמויות, עבודותיהם של השניים דומות זו לזו.

תמונה 2

תמונה 3

התקיימו חמש פגישות. במהלכן שמר דני על רצף עבודה. אחיו ואחותו, שעבדו ברצינות בפגישות הראשונות, סרבו לעבוד החל מהפגישה השלישית. בנסיון לעודד אותם להמשכיות, שיקפתי באינטנסיביות את מה שכבר נעשה וסירבתי לבקשות לקבל מצע חדש לעבודה.
בתום כל פגישה ביקשתי מהילדים לתאר את הרגשתם במילים אחדות. הקפדתי על: "אם תוכל לתאר את הרגשתך במהלך הפגישה, הרגשה בלבד", וסירבתי לכל מענה שכלל טענות לגבי הורים/אחים, הסברים הנוגעים למעשים השליליים עליהם שוחחנו במהלך הפגישה, או נסיונות לחזור ולטפול האשמה על מישהו אחר. לבקשה לתאר את ההרגשה בתום הפגישה כמה מטרות:  1. כשהמטפל מבקש לתאר במילה אחת או שתיים את הרגשתו בסיום הפגישה, הוא מאפשר למטופל הזדמנות נוספת לשיקוף רגשותיו. על פי הגישה הטיפולית שתוארה כאן אנו משתדלים להסתפק בידיעה שהעבודה באמנות במהלך הפגישה, מאפשרת למטופל שיקוף ועיבוד של עולמו הפנימי. נשתדל להמנע משאלות ישירות כמו: מה הדמות הזו מזכירה לך? האם היא מייצגת אותך? בסיום נאמר: לפני שניפרד האם תוכל להגיד מילה שתתאר את הרגשתך בסיום? אם התשובה היא: אני לא מרגיש כלום! ננסה להציע רשימה קצרה לבחירה, של מילים המתארות הרגשה: טוב, רע, מעצבן, מרגיז, וכו.
2. לתת למטופל הזדמנות נוספת לחוות את המטפל כמי שמסוגל לעמוד ללא חת מול כל התבטאות, תהיה בוטה ומתקיפה ככל שתהיה. הילד, ששמע במהלך הטיפול את הוריו משוחחים עם המטפל ומגנים את מעשיו השליליים, חש במקרים רבים כעס, זעם ואף רצון להתפרץ על המטפל. המטפל יסכם את דבריו ואולי אף ירשום אותם במחברתו, ללא שום תגובה נוספת. בכך הוא מעביר למטופל, פעם נוספת את התחושה שמולו עומדת נוכחות יציבה, בלתי מתפרקת.
דוגמאות לתשובות שנתנו הילדים בסיומי הפגישות: בסיומה של הפגישה השלישית בחר דני את המילה: מוזר, לתיאור הרגשתו, גיל השיב: רע, ויאנה אמרה: אין לי מה להגיד. לכך הגבתי: אני מבינה שלא תרצי לשתף אותי בהרגשתך. בסיום הפגישה הרביעית אמר לי גיל: את פגעת בי, ויאנה אמרה: את מוזרה ואכזרית. דני ענה: הרגשתי בסדר. בסיום הפגישה החמישית אמר דני: בינוני, לא טוב ולא רע, יאנה אמרה: אני כועסת, וגיל אמר: זו הפעם הראשונה שנהניתי מהפגישה (יתכן שתגובתו קשורה למאמצי לשקם את ההיררכיה המשפחתית ולא לאפשר לדני לתפוס את מקומו של אחיו הבכור). תגובתי לכל האמירות היתה שיקוף/סיכום קצר של הנאמר.

דיוןתיארתי כאן דרכים שונות להתנגדות לא אלימה לאלימות, חלקן דרך עבודה באמנות. מטרתנו לחשוף את הילד החרד, שהתרגל לעמדה מוחלשת של הוריו ולפיכך חווה עצמו כחזק מהם, למצב חדש ושונה. לא עוד כניעה של ההורה וניסיונות לפייס ילד סוער, אך גם לא תגובות אימפולסיביות של ההורים. לא עוד ניסיונות להשיג שליטה על הילד המתפרץ. בחדר הטיפול ההורים לומדים לפתח עמידות מול התנהגות סוערת, מבלי להתקיף בחזרה. במקביל חווה הילד חוויה חדשה של עמידה מול רגשות זעם ותסכול בכוחות עצמו. התלות בהוריו לפתרון מצבי תסכול, שליוותה אותו משך שנים, מתחלפת בהדרגה ביכולת נרכשת חדשה: היכולת למצוא פתרונות, לא אלימים, למצבים המעוררים אצלו התפרצויות. הוא צופה בהוריו במהלך הפגישה ורואה אותם מגיבים בעצמה חדשה, של המנעות מאימפולסיביות. כך, באמצעות הליווי של המטפל, שיקופים והצבה נחושה של הכללים בחדר הטיפול, תיבנה אצל הילד המטופל יכולת ריסון עצמי, לקיחת אחריות על רגשותיו וצרכיו ותשתפר היכולת לראות את הזולת.
מסקנות לסיוםמודל רמלה משלב טיפול באמנות עם התיאוריה והפרקטיקה של NVR. באמצעות השילוב, והתוספת הייחודית של המודל - עבודה משותפת, ילד והורים ביחד, בחדר הטיפול, מתבצעת למעשה הרחבה של שתי הגישות הטיפוליות. הכנסת הילד המטופל והוריו ביחד לחדר הטיפול מאפשרת בניית "מעבדה להתנגדות", באמצעותה אנו יוצרים עבור ההורים את האפשרות ללמוד ולתרגל התנגדות לא אלימה לאלימות. ההורים מתנסים במצבים המאפשרים להם לפגוש את פחדיהם וחרדותיהם ועדיין להשאר מאופקים. במקביל מתרגל הילד את יכולתו להתגבר בכוחות עצמו, בלי עזרת הוריו, על חרדותיו ותסכוליו. תרגול זה מתבצע תודות לכך שהוא צופה בהוריו מכילים את כעסו (בעזרת המטפל) ומאפשרים לו בשתיקה להתגבר. הפחתת כמות החומרים ומגוון החומרים העומדים לרשות המטופל תומכת במטפל בבואו להציב סביב המטופל מסגרת תחומה ברורה. כך הטיפול, השואף לשיקום הארגון הפנימי ובנייה מחודשת של יכולת ריסון עצמי, מקבל בצורה זו תמיכה לקידום המטרות הטיפוליות. ניתן להשוות זאת למטפל העובד בקו – תרפיה עם מטפל נוסף: האמנות כקו-תרפיסט, בנוסף לכך שהיא מאפשרת למטופל ביטוי רגשי שוטף, מציבה קו מקביל של תמיכה במטפל.

תודותאני מבקשת להודות למי שתרם לפיתוח מודל רמלה, למטפלים באמנות שעבדו בהדרכתי, לסטודנטיות ולסטודנטים לטיפול באמנות שעשו את הכשרתם המעשית במרכז לגיל הרך ברמלה. עבודתם לאורך השנים ושאלותיהם הציבו בפני את הצורך לחדד נקודות חשובות ותרמו כך לגיבושו ועיצובו של המודל. תודה לדן דולברגר ולד"ר מיכאלה פריד על העידוד והדחיפה לכתיבה, ולדן תודה על הביטוי: "מעבדה להתנגדות לא אלימה". תודה גדולה ביותר לפרופ' חיים עומר על עידוד מתמשך, ליווי הכתיבה וקריאה קפדנית של הטיוטות לאורך התהליך. תודה לרנדי לנג על הגהה יסודית ותמיכה מתמשכת בכתיבת המאמר. תודה לגלי קסטרו, אילן בראודה, ד"ר פול זסלנסקי ומייק זסלנסקי על קריאת הטיוטות, הארות והערות עריכה.

---

 [AB1] [AB2]

פרופ' חיים עומר

פרופ' חיים עומר פיתח את רעיון ההתנגדות הלא אלימה (מבית מדרשו של מהאטמה גנדי, שהוביל את עמו לעצמאות בדרך של התנגדות בלתי אלימה לאלימות), לכדי שיטה סדורה לעבודה עם משפחות שילדיהן סובלים מבעיות רגשיות והתנהגותיות. עמדתו גורסת חיזוק נוכחות הורים/מורים, יצירת שיתוף פעולה ותמיכה הדדית בין כל הגורמים המקיפים את הילד, על מנת לתת לילד תחושה שיש לו "עוגן" עליו יוכל לסמוך. הגישה גורסת חיזוק ההורים והצוות החינוכי אך מבלי להתקיף את הילד. גישת ה NVR מיושמת היום בארצות רבות ברחבי אירופה בהצלחה רבה.

רגשות אשם אויב ההורים

רענן שקד בידיעות אחרונות כותב בהומור על ההתמודדות עם בתו הקטנה שאפילו עונש כבר אי אפשר להטיל עליה. ברגע שמודיעים לה על עונש: "יהיה עונש! אין ארטיק אחר הצהריים", היא מסלימה את המאבק ומחזירה להורים המיואשים בצרחות איומות. ההורים לא יכולים לסבול את הצרחות, ושוקלים לאיים בעונש עוד יותר מפחיד: "אין טלוויזיה היום"!

שקד מודה שגם הוא מתגעגע לימים שבהם אפשר היה "להפליק בטוסיק": "מכירים את האנשים האלה שמתגעגעים לתקופה שבה מותר היה להרביץ לילדים כאקט חינוכי? רוצים להכיר? נעים מאוד, רענן". הוא מיד מסייג את דבריו: "אני צוחק כמובן". איזה אומץ יש לו לבחור! לדבר בגלוי על המצב המטורף הזה שהורים עומדים בו יום יום: איך לעבוד עם הדבר הזה, עונש, מבלי לטבוע ברגשות אשם מצד אחד ובהתנהגות איומה של הילדה, מצד שני?

קודם כל:

הורים, זהו את רגשות האשם שלכם, סמנו אותם כאויב, והילחמו בהם! רגשות אשמה תשאירו לילדים. אין טוב מילד אחוז רגש אשמה על מעשה שלילי שעשה לפני כחצי שעה. תנו לו להתבשל בזה כמה שאפשר. זה מאוד יעזור לו להמנע מלעשות בעוד רבע שעה את המעשה השלילי הבא. מחקרים מעודכנים מראים לנו שהסליחה המהירה, בהתאם לצורך הטבעי שלנו שהילד שלנו לא יהיה עצוב או מתוסכל, ובכן הסליחה המהירה היא בעוכרינו. המומחים מציעים היום להורים, כשהילד בא לבקש סליחה על מעשה חמור שעשה לפני שעה, להגיד: הבנתי, אתה רוצה שיסלחו לך...אבל לא. זה לא הנושא עכשיו. אנו לא עוסקים בעניני סליחות. אנו עוסקים בציפיה שלנו שדבר כזה לא יחזור.

לעומת זאת אם אצלכם עולים רגשות אשמה: שנסו מותניים ותילחמו על נפשכם! אל תיכנעו להם. אל תתנו להם לנהל את חייכם (זו המסורת היהודית הקדומה, אנחנו אשמים בצרות של כל העולם, וכולי וכולי..סתם, בצחוק).

אחר כך:

רענן שקד חושש בצדק: העולם בדרך להסתכל על הענשת ילדים כמו שאנו כבר עכשיו מסתכלים על מכות בטוסיק.

"אז אין היום טלוויזיה, חמודה. אלא אם כן תתנהגי ממש יפה עד הערב ותפסיקי לצרוח. יודעת מה ? יש היום טלוויזיה, למרות שהתנהגת לא יפה, אבל זו פעם אחרונה. בפעם הבאה יהיה עונש. תפסיקי כבר לצרוח. בסדר, בפעם הבאה נראה מה יהיה"...

נכון, איום בעונש לא יעזור. אם הוא ינתק בשקט את הטלוויזיה ולא יחזיר אותה לפעולה למשך חודש, זה יעזור. אם יפסיק לספק לחמודה הקטנה שירותים וצ'ופרים, ויעשה את זה בשקט, בלי לאיים מראש- אז יש לו סיכוי טוב לשפר את איכות חייו ואיכות חיי הילדה.

בהמשך כותב שקד על בתי ספר שבהם לעולם לא ירחיקו ילד אלים. לכל היותר יוציאו "דוח אירוע", "רישום במזכירות". "ילדים שממש היכו מורים או גרמו לאשפוז ילדים אחרים נשפטים קודם כל על ידי קהילת ההורים הווטסאפית, שמאמינה שצריך "לחבק" ילד אלים. כך גם מדגיש חוזר מנכ"ל משרד החינוך 2015: "אלימות ובעיות התנהגות הן פעמים רבות ביטוי לקושי ומצוקה...יש חשיבות רבה להענקת בסיס רגשי, בטוח ומכיל לתלמיד על ידי הצוות החינוכי".

כן בטח- נראה את המורה עם יד שבורה מעניקה בסיס רגשי לתלמיד.

טוב, ברור שמשרד החינוך צודק. אין ספק שאלימות היא הצד הנראה של מצוקה פנימית. החדשות הטובות הן שאם נעבוד הפוך ממה שהמליצו לנו בעשור האחרון, נתחיל בעצירת האלימות ולא בהכלה המוחלטת של הילד, נגיע לתוצאות מצוינות: תוך שבועות ספורים נראה ילד הרבה יותר מאושר, עם הרבה פחות חרדות.

הקטנים והגדולים

נסעתי בברלין אוטובוס לארוחת ערב אצל חברים והנה עלתה משפחה, אם ושלושה ילדים. מהגרים - כנראה לא כל כך חדשים, הילדים מדברים היטב גרמנית והאם פחות. את התמונה שראיתי ניתן לראות בכל רחוב/גן שעשועים/סופרמרקט ישראלי. בברלין מה שראיתי פחות שכיח: באוטובוס שורר שקט מוחלט, וכן גם בהתקהלויות אחרות (אתמול למשל, שוב בברלין, עברתי ברחוב ובגלריה התקיימה פתיחת תערוכה. הערב היה נעים והמוזמנים עמדו על המדרכה הרחבה, הנקייה ממכוניות חונות, וניהלו שיחות בשקט מופתי!). שלושה ילדים היו לאותה אם: ילד קטן, אולי בן 5, גדול ממנו, אולי בן 10 והבת הגדולה - כבת 12. הקטן החל להציק לאחרים וביחוד לאחותו הגדולה: נלחם איתה על מקום הישיבה, דחף אותה בגסות וכו'. האם שבתחילה התעלמה, התערבה לבסוף וביקשה מהבת הגדולה לוותר לו. בתגובה- שימו לב: החל הקטן להכות את אחותו!. בן ה 10 כבר מזמן עבר למושב אחר. תוך כדי שמעתי את האם מתלוננת באופן כללי על התנהגות ילדיה, על המריבות ביניהם וכו'.

הרגשתי דחף עז לגשת אליה, לתת לה כרטיס ביקור ולהגיד לה שתתקשר אלי מחר, נעשה איזה תהליך מזורז שיש סיכוי טוב שיחלץ אותה ממצבים כאלה שלבטח שכיחים מאוד בחייה. יגיד מי שיגיד שהתמונה היא לא כל כך חמורה, שמריבות בין ילדים פורצות וכו'. אלא שלנסיוני התנהגות כזו בפרהסיה מעידה על פי רוב על כך שבבית המצב לא פשוט. שהמריבות בין הילדים יורדות לחייהם של ההורים ובעיקר לחייה של האם- הנושאת העיקרית בעול ההשגחה על הילדים. מריבות בין אחים הן ללא ספק דבר טבעי, בזה אין כל ספק. אלא שכאשר הן לובשות אופי מתמיד ואלים, וביחוד כאשר הקטן בילדים פוגע באחיו הגדולים צריכה להדלק נורת אזהרה!

מדובר בתופעה של השתלטות הקטן על הגדול. זהו המשך טבעי לתופעה הכללית של הצבת הילד במרכז, של העברת כוח אל הילד והשלמה עם התפקיד החדש שלוקחים לעצמם ילדים במשפחות רבות: תפקיד מלך המשפחה, המנהל האולטימטיבי. באופן טבעי הורים נוטים להגן על הקטן. אם פורץ סכסוך בין השניים- ההורה הממוצע יאשים את הגדול, ינזוף בו וידרוש שיוותר. לעתים הדבר נעשה אחרי בירור: "מה עשית לו?"(פניה לאח הגדול) בהנחה שמהגדול יש לצפות להבנה וויתור.

מתברר שמדובר בטעות חמורה העשויה לגרום נזק רגשי מתמשך לשני הצדדים: לגדול ולקטן. הקטן, שאין לא שום הבנה (רגשית) של מקומו כקטן במשפחה אינו מכיר כמובן בפער הגילים שבינו ובין אחיו הגדול. סביר להניח שמקטנות הוא חש עצמו כשווה לאחיו ואולי אף עומד מעליו, שכן קיבל תמיד יחס מועדף. הוא מסיק את מסקנותיו: תמיד יעמדו לצידי. כך אוכל לפגוע באחי ללא חשש. אין שום צורך לקבל את מקומו של אחי כעומד מעלי בסולם ההיררכיה המשפחתית. מסקנה כזו מגדילה את תחושת הכוח שלו ומפחיתה את יכולתו להבין רגשית את מקומו בסולם ההיררכיה המשפחתית. מצבו הרגשי עשוי להתדרדר. יתכן שיתפתחו חרדות: "מפחיד לשלוט בכל הגדולים האלה כאשר אני כה קטן. אין לי על מי להשען. אני לבדי אצטרך לעזור לעצמי שכן כל השאר, הורי ואחי הגדול איבדו את כוחם."

גם האח הגדול סובל מאוד: גם הוא איבד את מקומו בסולם ההירכיה המשפחתית שכן הוריו מאשרים בקביעות את עליונות האח הקטן. התחושה שאיבדנו את מקומנו בסולם ההיררכיה המשפחתית הוא תחושה קשה לכולנו כבני אדם. מתבגרים ומבוגרים- כשכבר מצליחים לדבר על הרגשתם ביחס למקומו המיוחד של האח הקטן, מדברים על תחושות קשות של אבדן הבטחון העצמי, ירידה בתחושת ערך עצמי וכו.

ובחזרה לאותו אירוע באוטובוס: ברור שאותה אם פעלה מתוך חוסר ידע. איש לא סיפר לה על הנזק שעלול להגרם לילדיה כאשר היא מבקשת שוב ושוב מבתה הגדולה (שימו לב: ילד בן 5 ואחותו בת ה 12! פער הגילים עצום!) לוותר לאחיה הקטן. לא מעט פעמים אני נתקלת במקומות ציבוריים במשפחות מהסוג הזה ומתגברת אך בקושי על הדחף לגשת, לתת כרטיס ביקור, ללחוש לאם המסכנה: אל תשברי, אין דבר הוא יצרח. תגידי בשקט: "אני מבינה שזה מה שאתה רוצה, אבל לא!"        

על התמודדות עם הרטבה בלילה, ודברים חמורים מזה:

שוב ושוב אנו נתקלים בהורים הזועקים לעזרה כשילדם מרטיב כל לילה במיטתו . לעתים - תופעת ההרטבה אינה הדבר היחיד שהורים אלה מתמודדים מולו. הם פונים לטיפול בגלל בעיות התנהגות בגן או בבית הספר, תלונות של מחנכת ש "לא יכולה לנהל שיעור כי הילד מסתובב בכתה, קם פתאום ומציק לילדים" או תלונות על כך שארוחת יום שישי פשוט נהרסת בגלל התנהגות אלימה של הילד שלא קיבל בדיוק את מה שרצה. הורים אלה לא הגיעו לטיפול בגלל בעיית ההרטבה (או מפני שהילד עושה את צואתו בתחתונים!) . הם הגיעו כי קשה להם בבית, כי יש תלונות מהגן או מבית הספר, כי אי אפשר ליהנות מאירועים משפחתיים.  רק כשמתחילים בטיפול בבירור של הפרטים, הם מרגישים בנוח להעלות את התלונות הקשות יותר.
כדאי מאוד לטפל בהרטבה (ובמצבים שהילד עושה את צרכיו בתחתונים ולא בשירותים!) מוקדם ככל האפשר. מדובר – ברוב המקרים – על ילד שחרדה קלה התפתחה אצלו כתוצאה מזיהוי חולשה מסוימת של הורים: כניעה שוטפת לדרישות הילד (או לחילופין – התקפה רצינית, לא מותאמת, עליו), חוסר הסכמה בין ההורים על עניינים מרכזיים במהלך היום, "מלחמות" של הורים במערכת החינוכית, סבתא ש"שוברת את המילה" להורים- כל אלה עשויים להחליש את ההורה בעיני הילד. ברגע שהילד חש שההורים חלשים והוא חזק- מתחיל אצלו פחד: "כנראה נשארתי לבד בעולם, הורי חלשים ממני- אם כך מי יעזור לי ויתן לי את ההגנה והביטחון שדרושים לי?"קשה לשאת חרדה כזו ובאופן טבעי ילדים מחפשים הקלה. הקלה תבוא על ידי שליטה! ממילא (גם בלי חרדות) כל יצור אנושי הינו תאב שליטה. הצורך לנהל את העניינים סביבנו אינו אלא טבעי, אבל אנו לומדים לווסת אותו בדרך כלל.  אלא שכשהחרדה מציפה, הוויסות נעלם, ובחיפוש הנואש אחרי הקלה – אנו מוצאים את השליטה. ילדים מסוימים יבחרו לשלוט בהורים ובאחרים על ידי אלימות(השלכת חפצים, צרחות וקללות), אחרים יבחרו באילמות סלקטיבית (שתיקה מבחירה), ויש שיבחרו בהרטבה!
יש לראות את ההרטבה כפועל יוצא של החרדה ובהתאם לכך לטפל בה: אין לטעות- לשלוט בהורה פירושו פגיעה בהורה! כשאנו מבררים עם ההורים את הרגשתם הם מדווחים על תחושות קשות של השפלה ופגיעה. כאן יש לעצור את הנטייה של ההורה לראות קודם כל את ילדו ואת מצוקת הילד. הורים- תדאגו לעצמכם! הסיטו את מוקד ההתבוננות (באופן זמני !) אל עצמכם, "הקפיאו" את הדאגה לרגשות הילד, נחזור אליהם בהמשך. קודם כל יש לשלול את ההרטבה כשם שאנו מתייחסים בשלילה לכל פגיעה אלימה.