יום ראשון, 25 בדצמבר 2016

רגשות אשם אויב ההורים


רענן שקד בידיעות אחרונות כותב בהומור על ההתמודדות עם בתו הקטנה שאפילו עונש כבר אי אפשר להטיל עליה. ברגע שמודיעים לה על עונש: "יהיה עונש! אין ארטיק אחר הצהריים", היא מסלימה את המאבק ומחזירה להורים המיואשים בצרחות איומות. ההורים לא יכולים לסבול את הצרחות, ושוקלים לאיים בעונש עוד יותר מפחיד: "אין טלוויזיה היום"!
שקד מודה שגם הוא מתגעגע לימים שבהם אפשר היה "להפליק בטוסיק": "מכירים את האנשים האלה שמתגעגעים לתקופה שבה מותר היה להרביץ לילדים כאקט חינוכי? רוצים להכיר? נעים מאוד, רענן". הוא מיד מסייג את דבריו: "אני צוחק כמובן". איזה אומץ יש לו לבחור! לדבר בגלוי על המצב המטורף הזה שהורים עומדים בו יום יום: איך לעבוד עם הדבר הזה, עונש, מבלי לטבוע ברגשות אשם מצד אחד ובהתנהגות איומה של הילדה, מצד שני?
קודם כל:
הורים, זהו את רגשות האשם שלכם, סמנו אותם כאויב, והילחמו בהם! רגשות אשמה תשאירו לילדים. אין טוב מילד אחוז רגש אשמה על מעשה שלילי שעשה לפני כחצי שעה. תנו לו להתבשל בזה כמה שאפשר. זה מאוד יעזור לו להמנע מלעשות בעוד רבע שעה את המעשה השלילי הבא. מחקרים מעודכנים מראים לנו שהסליחה המהירה, בהתאם לצורך הטבעי שלנו שהילד שלנו לא יהיה עצוב או מתוסכל, ובכן הסליחה המהירה היא בעוכרינו. המומחים מציעים היום להורים, כשהילד בא לבקש סליחה על מעשה חמור שעשה לפני שעה, להגיד: הבנתי, אתה רוצה שיסלחו לך...אבל לא. זה לא הנושא עכשיו. אנו לא עוסקים בעניני סליחות. אנו עוסקים בציפיה שלנו שדבר כזה לא יחזור.
לעומת זאת אם אצלכם עולים רגשות אשמה: שנסו מותניים ותילחמו על נפשכם! אל תיכנעו להם. אל תתנו להם לנהל את חייכם (זו המסורת היהודית הקדומה, אנחנו אשמים בצרות של כל העולם, וכולי וכולי..סתם, בצחוק).
אחר כך:
רענן שקד חושש בצדק: העולם בדרך להסתכל על הענשת ילדים כמו שאנו כבר עכשיו מסתכלים על מכות בטוסיק.
"אז אין היום טלוויזיה, חמודה. אלא אם כן תתנהגי ממש יפה עד הערב ותפסיקי לצרוח. יודעת מה ? יש היום טלוויזיה, למרות שהתנהגת לא יפה, אבל זו פעם אחרונה. בפעם הבאה יהיה עונש. תפסיקי כבר לצרוח. בסדר, בפעם הבאה נראה מה יהיה"...
נכון, איום בעונש לא יעזור. אם הוא ינתק בשקט את הטלוויזיה ולא יחזיר אותה לפעולה למשך חודש, זה יעזור. אם יפסיק לספק לחמודה הקטנה שירותים וצ'ופרים, ויעשה את זה בשקט, בלי לאיים מראש- אז יש לו סיכוי טוב לשפר את איכות חייו ואיכות חיי הילדה.
בהמשך כותב שקד על בתי ספר שבהם לעולם לא ירחיקו ילד אלים. לכל היותר יוציאו "דוח אירוע", "רישום במזכירות". "ילדים שממש היכו מורים או גרמו לאשפוז ילדים אחרים נשפטים קודם כל על ידי קהילת ההורים הווטסאפית, שמאמינה שצריך "לחבק" ילד אלים. כך גם מדגיש חוזר מנכ"ל משרד החינוך 2015: "אלימות ובעיות התנהגות הן פעמים רבות ביטוי לקושי ומצוקה...יש חשיבות רבה להענקת בסיס רגשי, בטוח ומכיל לתלמיד על ידי הצוות החינוכי".
כן בטח- נראה את המורה עם יד שבורה מעניקה בסיס רגשי לתלמיד.

טוב, ברור שמשרד החינוך צודק. אין ספק שאלימות היא הצד הנראה של מצוקה פנימית. החדשות הטובות הן שאם נעבוד הפוך ממה שהמליצו לנו בעשור האחרון, נתחיל בעצירת האלימות ולא בהכלה המוחלטת של הילד, נגיע לתוצאות מצוינות: תוך שבועות ספורים נראה ילד הרבה יותר מאושר, עם הרבה פחות חרדות.