יושב לו פלוני על חוף הים, מזג האויר מצוין והכל נעים וטוב. לפתע מגיחה משפחה : הילד, כבן 6, הולך לאט ובעקשנות מאחורי הוריו (כנראה שהרגע סירבו ההורים להענות לאחת מדרישותיו, או אולי, רחמנא ליצלן , דרשו ממנו משהו שלא היה כלל בדעתו לבצע?). האם קוראת אליו: "מה יש נסיך שלי, מה קרה?" בתגובה פורץ הנסיך בצרחות רמות ומשליך עצמו על החול. "מה קרה? למה? אתה תתמלא בחול" והיא רצה לעברו, מנסה לתפוס אותו. הנסיך בורח, ומשליך עצמו שוב, קצת יותר רחוק, מפזר חול בעצבים סביבו...
ה"מה קרה ?" הדאוג והרך משתנה. בהתחלה ל:"אנחנו לא זורקים חול!" (במקום פשוט לתת הוראה קצרה: לא לזרוק חול!), ומיד אחר כך, כששרידי הסבלנות האחרונים נמוגים, ל: "בוא הנה! בוא הנה מיד!" בצרחה רמה, והלאה, בצרחות רמות יותר ויותר: "אם לא תפסיק לא ניקח אותך יותר לים!" וכיוצא בזה.
טוב, אז מה היה לנו עד עכשיו? ראשית השאלות. "מה קרה? למה?" האם יש סיכוי שילד נסער יתחיל לענות באופן סדור על שאלות אמו הנרגשת? לא. הוא נסער ועצבני, אין לו עצמו מושג ברור על הנעשה בנפשו.
אחר כך, המעבר החד מעמדה מתרפסת: " מה קרה נסיך שלי," (או לחילופין" אהוב שלי"), בטון שממנו משתמע: "נעשה הכל כדי להשיב לך את שלוות נפשך!" , למשפטים שמעידים על כך שהאם מתכוונת לצאת מכליה בעוד שניות ספורות. נמאס לה מהרודנות שלו. באחת, היא מתפקחת מאשליית ה: "נעשה הכל כדי שלא יצרח, כדי שילדנו יגדל בשלווה ובאושר" ומבינה שכבר אין לה יותר כוחות. עליה להשיב לעצמה מידית את השליטה בו, גם במחיר של עגמת נפש מצידו. כלומר, במפנה חד היא פתאום חושבת על עצמה, פתאום נמאס לה להיות מושפלת. היא תנסה להחזיר אותו למקומו הנכון בסולם ההיררכיה המשפחתי: למטה! ובכן, אין סיכוי שתצליח. הטון הנעים שבו נקטה עד עתה, הופך את הטון המתפרץ לבלתי נחשב בעליל בעיניו של "הנסיך".
היא קראה לו "נסיך", לא? אז מה פתאום שנסיך ישיב על שאלות או יציית להוראות? מראש הציבה אותו בעמדה מעליה. בסולם ההיררכיה המשפחתית והחברתית עלינו להציב ילד בן 6- למטה, והנה ילד מאושר זה מוצב לו הרחק למעלה!
- כדאי להחליף אמירות דו משמעיות כגון: אנחנו לא זורקים חול (מי זה אנחנו? האם האמא זרקה חול?) בהוראה קצרה וחדה.
- ילד אינו תמיד נסיך! לפעמים הוא פשוט זאטוט מפונק המתחנן בסתר ליבו לקצת משמעת.
ה"מה קרה ?" הדאוג והרך משתנה. בהתחלה ל:"אנחנו לא זורקים חול!" (במקום פשוט לתת הוראה קצרה: לא לזרוק חול!), ומיד אחר כך, כששרידי הסבלנות האחרונים נמוגים, ל: "בוא הנה! בוא הנה מיד!" בצרחה רמה, והלאה, בצרחות רמות יותר ויותר: "אם לא תפסיק לא ניקח אותך יותר לים!" וכיוצא בזה.
טוב, אז מה היה לנו עד עכשיו? ראשית השאלות. "מה קרה? למה?" האם יש סיכוי שילד נסער יתחיל לענות באופן סדור על שאלות אמו הנרגשת? לא. הוא נסער ועצבני, אין לו עצמו מושג ברור על הנעשה בנפשו.
אחר כך, המעבר החד מעמדה מתרפסת: " מה קרה נסיך שלי," (או לחילופין" אהוב שלי"), בטון שממנו משתמע: "נעשה הכל כדי להשיב לך את שלוות נפשך!" , למשפטים שמעידים על כך שהאם מתכוונת לצאת מכליה בעוד שניות ספורות. נמאס לה מהרודנות שלו. באחת, היא מתפקחת מאשליית ה: "נעשה הכל כדי שלא יצרח, כדי שילדנו יגדל בשלווה ובאושר" ומבינה שכבר אין לה יותר כוחות. עליה להשיב לעצמה מידית את השליטה בו, גם במחיר של עגמת נפש מצידו. כלומר, במפנה חד היא פתאום חושבת על עצמה, פתאום נמאס לה להיות מושפלת. היא תנסה להחזיר אותו למקומו הנכון בסולם ההיררכיה המשפחתי: למטה! ובכן, אין סיכוי שתצליח. הטון הנעים שבו נקטה עד עתה, הופך את הטון המתפרץ לבלתי נחשב בעליל בעיניו של "הנסיך".
היא קראה לו "נסיך", לא? אז מה פתאום שנסיך ישיב על שאלות או יציית להוראות? מראש הציבה אותו בעמדה מעליה. בסולם ההיררכיה המשפחתית והחברתית עלינו להציב ילד בן 6- למטה, והנה ילד מאושר זה מוצב לו הרחק למעלה!
מסקנות:
- איומים שלא ימומשו (לא ניקח אותך יותר לים) מוטב שלא יאמרו, ובמיוחד שאיומים מטבעם מציגים את ההורה בשיא חולשתו.- כדאי להחליף אמירות דו משמעיות כגון: אנחנו לא זורקים חול (מי זה אנחנו? האם האמא זרקה חול?) בהוראה קצרה וחדה.
- ילד אינו תמיד נסיך! לפעמים הוא פשוט זאטוט מפונק המתחנן בסתר ליבו לקצת משמעת.
