הטיפול בילדים מקצינים- רגשית והתנהגותית- על פי "מודל רמלה" (המשלב התייחסות רגשית עם טכניקות של הצבת גבולות), נעשה בדרך כלל באופן מנוגד או כמעט הפוך להתייחסות הטיפולית המקובלת. הבסיס אצלנו הוא קודם כל שלילת ההתנהגות הפוגעת. בקבענו סדרי עדיפויות של הנושאים אליהם נתייחס בטיפול, כי אז הבדיקה של תכנים נפשיים כגורם לאלימות של הילד, הבירור של המערך הרגשי שלו במטרה לבדוק את הסיבות להתנהגותו הפוגעת, כל אלה יקבלו עדיפות משנית. לא להיבהל: אנו לא שוכחים את כל אלה! ההתייחסות אליהם תגיע! (אני בדרך כלל מרגיעה הורים באומרי: בעוד כשבועיים נתחיל לטפל גם באלה) ולמעשה, מה שקורה בחדר הטיפול בדרך כלל הוא שהמבנים הנפשיים, כל מה שמעיק על המטופל רגשית, מקבל התייחסות בו זמנית, במקביל לשלילת האלימות.
זמן רב שאלתי את עצמי איך יתכן שכל כך הרבה אנשי טיפול מקצועיים ומנוסים שפגשתי במשך השנים, דחו על הסף את העמדה הגורסת שהצבת גבולות, שיקום סמכות ההורה ושיקום ההיררכיה במשפחה הינם הבסיס לטיפול. מול נתונים מהשטח המצביעים על כך שעמדה כזו מזרזת את קצב הטיפול, תורמת לשיקום מהיר של איכות החיים במשפחה- וכל זאת עוד לפני שעיבדנו לעומק את התכנים הנפשיים- חזרה ונשנתה הטענה שעבודה כזו הינה שטחית ובלתי מעמיקה, ולכן אין בה מספיק תועלת. נתונים המראים שחרדות ופחדים נעלמים, תחושת הערך עצמי עולה, יכולת התמודדות משתפרת והתנהגויות לא נורמטיביות פוחתות כתוצאה מעבודה שבסיסה הוא קודם כל שלילת התנהגות אלימה(כמובן לא בלי הקשבה, שיקופים וכו'), נתקלו בדחייה על הסף.
והנה תוך כדי קריאה בספרו של דן אריאלי: לא רציונאלי אבל לא נורא נתקלתי במובאה מדבריו של אפטון סינקליר: "קשה לגרום לאדם להבין משהו, כשמשכורתו תלויה בכך שלא יבין זאת". ובכן, האם זהו העניין? ברור שאנו כאנשי טיפול –כמו בכל תחום אחר - דבקים במסורת. מחקרים מראים שהיצור האנושי אינו נלהב משינוי באופן כללי. איש לא שש להשליך אחר גוו מתודות טיפוליות שנרכשו בעמל רב בלימודים ממושכים ושבהם השתמשנו זמן מספיק ממושך. אבל מה שאריאלי טוען זה כבר דבר אחר לגמרי! לטענתו בני אדם- ואנשי טיפול בתוכם- עובדים לעתים יותר קרובות באופן בלתי רציונלי, נגד טובת עצמם, מאשר באופן רציונלי. אם חשבנו שאנחנו, כאנשים מודרניים, עובדים על פי שיקולים שיובילו אותנו לשיפור חיינו, לקידום מטרותינו- הרי מסתבר שטעינו. אריאלי קורא לנו לפשפש היטב במניעים שלנו ובתהליכי קבלת החלטות. אנו עשויים לגלות שהעדפת מתודה טיפולית מסוימת לא מבוססת על בדיקה רציונאלית של טובת המטופל. יתכן שנגלה שהבסיס אינו אלא רגשות ומניעים בלתי רציונאליים לחלוטין.
זמן רב שאלתי את עצמי איך יתכן שכל כך הרבה אנשי טיפול מקצועיים ומנוסים שפגשתי במשך השנים, דחו על הסף את העמדה הגורסת שהצבת גבולות, שיקום סמכות ההורה ושיקום ההיררכיה במשפחה הינם הבסיס לטיפול. מול נתונים מהשטח המצביעים על כך שעמדה כזו מזרזת את קצב הטיפול, תורמת לשיקום מהיר של איכות החיים במשפחה- וכל זאת עוד לפני שעיבדנו לעומק את התכנים הנפשיים- חזרה ונשנתה הטענה שעבודה כזו הינה שטחית ובלתי מעמיקה, ולכן אין בה מספיק תועלת. נתונים המראים שחרדות ופחדים נעלמים, תחושת הערך עצמי עולה, יכולת התמודדות משתפרת והתנהגויות לא נורמטיביות פוחתות כתוצאה מעבודה שבסיסה הוא קודם כל שלילת התנהגות אלימה(כמובן לא בלי הקשבה, שיקופים וכו'), נתקלו בדחייה על הסף.
והנה תוך כדי קריאה בספרו של דן אריאלי: לא רציונאלי אבל לא נורא נתקלתי במובאה מדבריו של אפטון סינקליר: "קשה לגרום לאדם להבין משהו, כשמשכורתו תלויה בכך שלא יבין זאת". ובכן, האם זהו העניין? ברור שאנו כאנשי טיפול –כמו בכל תחום אחר - דבקים במסורת. מחקרים מראים שהיצור האנושי אינו נלהב משינוי באופן כללי. איש לא שש להשליך אחר גוו מתודות טיפוליות שנרכשו בעמל רב בלימודים ממושכים ושבהם השתמשנו זמן מספיק ממושך. אבל מה שאריאלי טוען זה כבר דבר אחר לגמרי! לטענתו בני אדם- ואנשי טיפול בתוכם- עובדים לעתים יותר קרובות באופן בלתי רציונלי, נגד טובת עצמם, מאשר באופן רציונלי. אם חשבנו שאנחנו, כאנשים מודרניים, עובדים על פי שיקולים שיובילו אותנו לשיפור חיינו, לקידום מטרותינו- הרי מסתבר שטעינו. אריאלי קורא לנו לפשפש היטב במניעים שלנו ובתהליכי קבלת החלטות. אנו עשויים לגלות שהעדפת מתודה טיפולית מסוימת לא מבוססת על בדיקה רציונאלית של טובת המטופל. יתכן שנגלה שהבסיס אינו אלא רגשות ומניעים בלתי רציונאליים לחלוטין.
