רגשות אשם אויב ההורים

רענן שקד בידיעות אחרונות כותב בהומור על ההתמודדות עם בתו הקטנה שאפילו עונש כבר אי אפשר להטיל עליה. ברגע שמודיעים לה על עונש: "יהיה עונש! אין ארטיק אחר הצהריים", היא מסלימה את המאבק ומחזירה להורים המיואשים בצרחות איומות. ההורים לא יכולים לסבול את הצרחות, ושוקלים לאיים בעונש עוד יותר מפחיד: "אין טלוויזיה היום"!

שקד מודה שגם הוא מתגעגע לימים שבהם אפשר היה "להפליק בטוסיק": "מכירים את האנשים האלה שמתגעגעים לתקופה שבה מותר היה להרביץ לילדים כאקט חינוכי? רוצים להכיר? נעים מאוד, רענן". הוא מיד מסייג את דבריו: "אני צוחק כמובן". איזה אומץ יש לו לבחור! לדבר בגלוי על המצב המטורף הזה שהורים עומדים בו יום יום: איך לעבוד עם הדבר הזה, עונש, מבלי לטבוע ברגשות אשם מצד אחד ובהתנהגות איומה של הילדה, מצד שני?

קודם כל:

הורים, זהו את רגשות האשם שלכם, סמנו אותם כאויב, והילחמו בהם! רגשות אשמה תשאירו לילדים. אין טוב מילד אחוז רגש אשמה על מעשה שלילי שעשה לפני כחצי שעה. תנו לו להתבשל בזה כמה שאפשר. זה מאוד יעזור לו להמנע מלעשות בעוד רבע שעה את המעשה השלילי הבא. מחקרים מעודכנים מראים לנו שהסליחה המהירה, בהתאם לצורך הטבעי שלנו שהילד שלנו לא יהיה עצוב או מתוסכל, ובכן הסליחה המהירה היא בעוכרינו. המומחים מציעים היום להורים, כשהילד בא לבקש סליחה על מעשה חמור שעשה לפני שעה, להגיד: הבנתי, אתה רוצה שיסלחו לך...אבל לא. זה לא הנושא עכשיו. אנו לא עוסקים בעניני סליחות. אנו עוסקים בציפיה שלנו שדבר כזה לא יחזור.

לעומת זאת אם אצלכם עולים רגשות אשמה: שנסו מותניים ותילחמו על נפשכם! אל תיכנעו להם. אל תתנו להם לנהל את חייכם (זו המסורת היהודית הקדומה, אנחנו אשמים בצרות של כל העולם, וכולי וכולי..סתם, בצחוק).

אחר כך:

רענן שקד חושש בצדק: העולם בדרך להסתכל על הענשת ילדים כמו שאנו כבר עכשיו מסתכלים על מכות בטוסיק.

"אז אין היום טלוויזיה, חמודה. אלא אם כן תתנהגי ממש יפה עד הערב ותפסיקי לצרוח. יודעת מה ? יש היום טלוויזיה, למרות שהתנהגת לא יפה, אבל זו פעם אחרונה. בפעם הבאה יהיה עונש. תפסיקי כבר לצרוח. בסדר, בפעם הבאה נראה מה יהיה"...

נכון, איום בעונש לא יעזור. אם הוא ינתק בשקט את הטלוויזיה ולא יחזיר אותה לפעולה למשך חודש, זה יעזור. אם יפסיק לספק לחמודה הקטנה שירותים וצ'ופרים, ויעשה את זה בשקט, בלי לאיים מראש- אז יש לו סיכוי טוב לשפר את איכות חייו ואיכות חיי הילדה.

בהמשך כותב שקד על בתי ספר שבהם לעולם לא ירחיקו ילד אלים. לכל היותר יוציאו "דוח אירוע", "רישום במזכירות". "ילדים שממש היכו מורים או גרמו לאשפוז ילדים אחרים נשפטים קודם כל על ידי קהילת ההורים הווטסאפית, שמאמינה שצריך "לחבק" ילד אלים. כך גם מדגיש חוזר מנכ"ל משרד החינוך 2015: "אלימות ובעיות התנהגות הן פעמים רבות ביטוי לקושי ומצוקה...יש חשיבות רבה להענקת בסיס רגשי, בטוח ומכיל לתלמיד על ידי הצוות החינוכי".

כן בטח- נראה את המורה עם יד שבורה מעניקה בסיס רגשי לתלמיד.

טוב, ברור שמשרד החינוך צודק. אין ספק שאלימות היא הצד הנראה של מצוקה פנימית. החדשות הטובות הן שאם נעבוד הפוך ממה שהמליצו לנו בעשור האחרון, נתחיל בעצירת האלימות ולא בהכלה המוחלטת של הילד, נגיע לתוצאות מצוינות: תוך שבועות ספורים נראה ילד הרבה יותר מאושר, עם הרבה פחות חרדות.

הקטנים והגדולים

נסעתי בברלין אוטובוס לארוחת ערב אצל חברים והנה עלתה משפחה, אם ושלושה ילדים. מהגרים - כנראה לא כל כך חדשים, הילדים מדברים היטב גרמנית והאם פחות. את התמונה שראיתי ניתן לראות בכל רחוב/גן שעשועים/סופרמרקט ישראלי. בברלין מה שראיתי פחות שכיח: באוטובוס שורר שקט מוחלט, וכן גם בהתקהלויות אחרות (אתמול למשל, שוב בברלין, עברתי ברחוב ובגלריה התקיימה פתיחת תערוכה. הערב היה נעים והמוזמנים עמדו על המדרכה הרחבה, הנקייה ממכוניות חונות, וניהלו שיחות בשקט מופתי!). שלושה ילדים היו לאותה אם: ילד קטן, אולי בן 5, גדול ממנו, אולי בן 10 והבת הגדולה - כבת 12. הקטן החל להציק לאחרים וביחוד לאחותו הגדולה: נלחם איתה על מקום הישיבה, דחף אותה בגסות וכו'. האם שבתחילה התעלמה, התערבה לבסוף וביקשה מהבת הגדולה לוותר לו. בתגובה- שימו לב: החל הקטן להכות את אחותו!. בן ה 10 כבר מזמן עבר למושב אחר. תוך כדי שמעתי את האם מתלוננת באופן כללי על התנהגות ילדיה, על המריבות ביניהם וכו'.

הרגשתי דחף עז לגשת אליה, לתת לה כרטיס ביקור ולהגיד לה שתתקשר אלי מחר, נעשה איזה תהליך מזורז שיש סיכוי טוב שיחלץ אותה ממצבים כאלה שלבטח שכיחים מאוד בחייה. יגיד מי שיגיד שהתמונה היא לא כל כך חמורה, שמריבות בין ילדים פורצות וכו'. אלא שלנסיוני התנהגות כזו בפרהסיה מעידה על פי רוב על כך שבבית המצב לא פשוט. שהמריבות בין הילדים יורדות לחייהם של ההורים ובעיקר לחייה של האם- הנושאת העיקרית בעול ההשגחה על הילדים. מריבות בין אחים הן ללא ספק דבר טבעי, בזה אין כל ספק. אלא שכאשר הן לובשות אופי מתמיד ואלים, וביחוד כאשר הקטן בילדים פוגע באחיו הגדולים צריכה להדלק נורת אזהרה!

מדובר בתופעה של השתלטות הקטן על הגדול. זהו המשך טבעי לתופעה הכללית של הצבת הילד במרכז, של העברת כוח אל הילד והשלמה עם התפקיד החדש שלוקחים לעצמם ילדים במשפחות רבות: תפקיד מלך המשפחה, המנהל האולטימטיבי. באופן טבעי הורים נוטים להגן על הקטן. אם פורץ סכסוך בין השניים- ההורה הממוצע יאשים את הגדול, ינזוף בו וידרוש שיוותר. לעתים הדבר נעשה אחרי בירור: "מה עשית לו?"(פניה לאח הגדול) בהנחה שמהגדול יש לצפות להבנה וויתור.

מתברר שמדובר בטעות חמורה העשויה לגרום נזק רגשי מתמשך לשני הצדדים: לגדול ולקטן. הקטן, שאין לא שום הבנה (רגשית) של מקומו כקטן במשפחה אינו מכיר כמובן בפער הגילים שבינו ובין אחיו הגדול. סביר להניח שמקטנות הוא חש עצמו כשווה לאחיו ואולי אף עומד מעליו, שכן קיבל תמיד יחס מועדף. הוא מסיק את מסקנותיו: תמיד יעמדו לצידי. כך אוכל לפגוע באחי ללא חשש. אין שום צורך לקבל את מקומו של אחי כעומד מעלי בסולם ההיררכיה המשפחתית. מסקנה כזו מגדילה את תחושת הכוח שלו ומפחיתה את יכולתו להבין רגשית את מקומו בסולם ההיררכיה המשפחתית. מצבו הרגשי עשוי להתדרדר. יתכן שיתפתחו חרדות: "מפחיד לשלוט בכל הגדולים האלה כאשר אני כה קטן. אין לי על מי להשען. אני לבדי אצטרך לעזור לעצמי שכן כל השאר, הורי ואחי הגדול איבדו את כוחם."

גם האח הגדול סובל מאוד: גם הוא איבד את מקומו בסולם ההירכיה המשפחתית שכן הוריו מאשרים בקביעות את עליונות האח הקטן. התחושה שאיבדנו את מקומנו בסולם ההיררכיה המשפחתית הוא תחושה קשה לכולנו כבני אדם. מתבגרים ומבוגרים- כשכבר מצליחים לדבר על הרגשתם ביחס למקומו המיוחד של האח הקטן, מדברים על תחושות קשות של אבדן הבטחון העצמי, ירידה בתחושת ערך עצמי וכו.

ובחזרה לאותו אירוע באוטובוס: ברור שאותה אם פעלה מתוך חוסר ידע. איש לא סיפר לה על הנזק שעלול להגרם לילדיה כאשר היא מבקשת שוב ושוב מבתה הגדולה (שימו לב: ילד בן 5 ואחותו בת ה 12! פער הגילים עצום!) לוותר לאחיה הקטן. לא מעט פעמים אני נתקלת במקומות ציבוריים במשפחות מהסוג הזה ומתגברת אך בקושי על הדחף לגשת, לתת כרטיס ביקור, ללחוש לאם המסכנה: אל תשברי, אין דבר הוא יצרח. תגידי בשקט: "אני מבינה שזה מה שאתה רוצה, אבל לא!"