נסעתי בברלין אוטובוס לארוחת
ערב אצל חברים והנה עלתה משפחה, אם ושלושה ילדים. מהגרים - כנראה לא כל כך חדשים,
הילדים מדברים היטב גרמנית והאם פחות. את התמונה שראיתי ניתן לראות בכל רחוב/גן
שעשועים/סופרמרקט ישראלי. בברלין מה שראיתי פחות שכיח: באוטובוס שורר שקט מוחלט,
וכן גם בהתקהלויות אחרות (אתמול למשל, שוב בברלין, עברתי ברחוב ובגלריה התקיימה
פתיחת תערוכה. הערב היה נעים והמוזמנים עמדו על המדרכה הרחבה, הנקייה ממכוניות
חונות, וניהלו שיחות בשקט מופתי!). שלושה ילדים היו לאותה אם: ילד קטן, אולי בן 5,
גדול ממנו, אולי בן 10 והבת הגדולה - כבת 12. הקטן החל להציק לאחרים וביחוד לאחותו
הגדולה: נלחם איתה על מקום הישיבה, דחף אותה בגסות וכו'. האם שבתחילה התעלמה,
התערבה לבסוף וביקשה מהבת הגדולה לוותר לו. בתגובה- שימו לב: החל הקטן להכות את
אחותו!. בן ה 10 כבר מזמן עבר למושב אחר. תוך כדי שמעתי את האם מתלוננת באופן כללי
על התנהגות ילדיה, על המריבות ביניהם וכו'.
הרגשתי דחף עז לגשת
אליה, לתת לה כרטיס ביקור ולהגיד לה שתתקשר אלי מחר, נעשה איזה תהליך מזורז שיש
סיכוי טוב שיחלץ אותה ממצבים כאלה שלבטח שכיחים מאוד בחייה. יגיד מי שיגיד שהתמונה
היא לא כל כך חמורה, שמריבות בין ילדים פורצות וכו'. אלא שלנסיוני התנהגות כזו
בפרהסיה מעידה על פי רוב על כך שבבית המצב לא פשוט. שהמריבות בין הילדים יורדות
לחייהם של ההורים ובעיקר לחייה של האם- הנושאת העיקרית בעול ההשגחה על הילדים.
מריבות בין אחים הן ללא ספק דבר טבעי, בזה אין כל ספק. אלא שכאשר הן לובשות אופי
מתמיד ואלים, וביחוד כאשר הקטן בילדים פוגע באחיו הגדולים צריכה להדלק נורת
אזהרה!
מדובר בתופעה של השתלטות
הקטן על הגדול. זהו המשך טבעי לתופעה הכללית של הצבת הילד במרכז, של העברת כוח אל
הילד והשלמה עם התפקיד החדש שלוקחים לעצמם ילדים במשפחות רבות: תפקיד מלך המשפחה,
המנהל האולטימטיבי. באופן טבעי הורים נוטים להגן על הקטן. אם פורץ סכסוך בין
השניים- ההורה הממוצע יאשים את הגדול, ינזוף בו וידרוש שיוותר. לעתים הדבר נעשה
אחרי בירור: "מה עשית לו?"(פניה לאח הגדול) בהנחה שמהגדול יש לצפות
להבנה וויתור.
מתברר שמדובר בטעות
חמורה העשויה לגרום נזק רגשי מתמשך לשני הצדדים: לגדול ולקטן. הקטן, שאין לא שום
הבנה (רגשית) של מקומו כקטן במשפחה אינו מכיר כמובן בפער הגילים שבינו ובין אחיו
הגדול. סביר להניח שמקטנות הוא חש עצמו כשווה לאחיו ואולי אף עומד מעליו, שכן קיבל
תמיד יחס מועדף. הוא מסיק את מסקנותיו: תמיד יעמדו לצידי. כך אוכל לפגוע באחי ללא
חשש. אין שום צורך לקבל את מקומו של אחי כעומד מעלי בסולם ההיררכיה המשפחתית.
מסקנה כזו מגדילה את תחושת הכוח שלו ומפחיתה את יכולתו להבין רגשית את מקומו בסולם
ההיררכיה המשפחתית. מצבו הרגשי עשוי להתדרדר. יתכן שיתפתחו חרדות: "מפחיד
לשלוט בכל הגדולים האלה כאשר אני כה קטן. אין לי על מי להשען. אני לבדי אצטרך
לעזור לעצמי שכן כל השאר, הורי ואחי הגדול איבדו את כוחם."
גם האח הגדול סובל מאוד:
גם הוא איבד את מקומו בסולם ההירכיה המשפחתית שכן הוריו מאשרים בקביעות את עליונות
האח הקטן. התחושה שאיבדנו את מקומנו בסולם ההיררכיה המשפחתית הוא תחושה קשה לכולנו
כבני אדם. מתבגרים ומבוגרים- כשכבר מצליחים לדבר על הרגשתם ביחס למקומו המיוחד של
האח הקטן, מדברים על תחושות קשות של אבדן הבטחון העצמי, ירידה בתחושת ערך עצמי
וכו.
ובחזרה לאותו אירוע
באוטובוס: ברור שאותה אם פעלה מתוך חוסר ידע. איש לא סיפר לה על הנזק שעלול להגרם
לילדיה כאשר היא מבקשת שוב ושוב מבתה הגדולה (שימו לב: ילד בן 5 ואחותו בת ה 12!
פער הגילים עצום!) לוותר לאחיה הקטן. לא מעט פעמים אני נתקלת במקומות ציבוריים
במשפחות מהסוג הזה ומתגברת אך בקושי על הדחף לגשת, לתת כרטיס ביקור, ללחוש לאם
המסכנה: אל תשברי, אין דבר הוא יצרח. תגידי בשקט: "אני מבינה שזה מה שאתה
רוצה, אבל לא!"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה