ההסתכלות המסורתית על ילד הבוחר לשתוק בגן או בכל מסגרת אחרת מחוץ לביתו, הייתה מתוך דאגה רבה למצבו הרגשי. הנחנו שילד כזה עמוס חרדות, וניסינו ככל האפשר להבין את חרדותיו ולעזור לו לפרוץ את מעגל הקסמים. טיפול שגרם לילד לשוב ולדבר, לחדש קשרים חברתיים וכו', נחשב לטיפול מוצלח. אני רוצה כאן להציע הסתכלות מזווית אחרת על ילד שותק.
אחלק את ההתבוננות בו לשניים: 1. התייחסות לסבלו הפנימי, מצוקה וכאב הנובעים כנראה מחרדות עמוקות. 2. התייחסות לאופן שבו – בשם המצוקה הפנימית- פוגע ילד כזה בסביבתו: הורים, אחים, גננות/מורות, חברים לכתה, משפחה מורחבת.
המסורת הטיפולית גורסת שעלינו קודם כל להתייחס לסבל הפנימי, לפענח אותו ולעזור לילד לעבד אותו. בעקבות תהליך כזה, יחול שינוי פנימי והשתיקה תפסק. כלומר: שינוי פנימי יחולל שינוי חיצוני. מתודה טיפולית נוספת גורסת שבבואנו להתייחס לסבל פנימי עלינו קודם כל לחולל שינוי ביחסים המשפחתיים: אם מקור החרדה הוא סוד שההורים מנסים להסתיר מהילד, יש לעודד אותם לחשוף אותו, אם מקור החרדה הוא יחסים מתוחים בין ההורים – יופנו השניים לטיפול זוגי, וכו'. בעוד שפענוח הסבל הפנימי (באמצעות אמנות, באמצעות שיחה או כל טכניקה אחרת) עשוי לחבל בתהליך שאציע, הצעת שינוי באינטראקציות משפחתיות בהחלט יכולה לתמוך ולסייע.
אציע כאן לזנוח לרגע את התייחסות לסבל הפנימי ולהתמקד- באופן זמני- בפגיעה שהילד השותק פוגע בסביבתו. בהציגי עמדה כזו לפני הורים מודאגים אני נתקלת לעתים בהתקוממות ומחאה. הדבר טבעי ביותר: שאיפתו של כל הורה היא להקל על ילדו, לקדם אותו למצב רגשי תקין. מהותה של הורות היא רצון עז בטובתו של הילד, חתירה מתמשכת לשלוה פנימית שלו, לתחושת ערך עצמית טובה וכו'. איך אנו כהורים יכולים להתמקד בפגיעה שילדנו פוגע בנו?
ובכן, בתשובה לשאלה זו- שלא תמיד אגב, נשאלת בבהירות, באופן מילולי, לעתים היא נסתרת ומתבטאת באופן עקיף- אני מציגה עמדה (נתמכת ברעיונות של פרופ' עומר, פרופ' יעקב רופא, ד"ר בלנק, פרופ' רולידר ועוד) האומרת שאם נתמקד בפגיעה של הילד בסביבתו, נגיע לשיפור מצבו הרגשי. יותר מזה: העבודה מן הזווית הזאת היא בדרך כלל מהירה מעבודה הנעשית באופן המסורתי.
הילד השותק זקוק למעשה לשליטה. ההיסטוריה ההתפתחותית שלו כוללת בדרך כלל פרק של יחס מאוד מיוחד כלפיו. הסיבות יכולות להיות מגוונות: בעיות רפואיות שעוררו דאגה וחרדה אצל ההורים, היותו הקטן במשפחה, זיקה מיוחדת של אחד ההורים כלפיו שהתפתחה לקשר מיוחד בין השניים על חשבון הקשר הזוגי. נוסיף לזה גורמים שאינם קשורים בילד: חוסר תאום ותמיכה בין ההורים כתוצאה מבעיות בקשר הזוגי, בעיות אישיות של אחד ההורים וכו'. כתוצאה מכל אלה קבל הילד עמדה של כוח: הכל חוששים מפניו, ויעשו הכל שלא יבכה ולא יחוש עצבות או כעס. עמדת כוח של ילד כלפי הוריו מסוכנת ביותר. היא גורמת לו לחוש שאיבד את הוריו, שאין לו איש שיגן עליו. ילד כזה איבד למעשה את תחושת הסמכות של הוריו, ובכך איבד את תחושת הבטחון הפנימית. מכאן להתפתחות חרדות הדרך קצרה. בהמשך, על מנת להקטין את תחושת החרדה ינסה הילד לשלוט עוד ועוד בסביבתו. זהו מנגנון הגנה אנושי נפוץ: ככל שרמת החרדה עולה, מנסה היצור האנושי להשיג לעצמו עוד שליטה, בתקווה שזו תקל על החרדה. ילדים מסוימים ינסו למצוא שליטה באמצעות אלימות פיזית או מילולית, צרחות, בכי ממושך וכו'. הילדים שאנו עוסקים בהם יבחרו באילמות סלקטיבית.
ובכן, אילמות סלקטיבית מביאה את הילד לפגוע בסביבתו בשני אופנים בדרך כלל: בבית הוא לעתים עריץ מוחלט, ומחוץ לו הוא מסרב למדבר עם צוות הגן/בי"ס, ויוצר בכך תחושה לא נעימה ואף מרגיזה ביותר לעתים. בבית הוא דורש את שלו בצרחות ונענה בכניעה מוחלטת. ההורים המודאגים מעודדים לעתים גם את אחיו ואחיותיו להענות לכל דרישתו, העיקר שיהיה מאושר. בגן/בי"ס הוא למעשה שולט בצוות באמצעות שתיקתו, או לפחות מעורר בעומד מולו תחושה מתסכלת של חוסר אונים.
הזווית שאני מציעה, התמקדות(זמנית!) בפגיעה בסביבה והתעלמות מהסבל הפנימי, הינה בעצם סוג של הצבת גבולות. לא נאפשר לך, הילד השותק, לפגוע. נגדיר את האילמות הסלקטיבית כסוג של אלימות ונתנגד לה: נדריך את הגננת לא לנחש את רצונו, לא לעודד ילדים לעזור לו אם לא הגדיר במדויק, מילולית את רצונו וכו. נעודד את הצוות לעבוד לא מתוך תחושת רחמים על אומללותו אלא מתוך ראייתו (שוב: באופן זמני!) כפוגע. במילים אחרות נעודד את ההורים ואת הצוות החינוכי להתמקד קודם כל בעצמם! לראות במקום הראשון, קודם כל, את סבלם שלהם. בכך נחזיר לילד את תחושת הכוח של המבוגרים סביבו, וממילא נגיע למטרה שבה רצינו: החזרת שלווה נפשית ורוגע פנימי לילד.
יעל, בת 5, שתקה בגן באופן מוחלט. קולה לא נשמע כלל. בבית, בכל הזדמנות שבה נדרשה לעשות משהו, לאסוף צעצועים, להסיר את הצלחת שלה מהשולחן, או להניח את נעליה במקום, היא נהגה לפרוץ בבכי ממושך, שהוציא את האם מכליה, וגרם לה לעשות את הדברים במקום יעל. מאחיה הגדולים (12, 17) דרשה יעל לתת לה כל דבר שרצתה בו מחפציהם האישיים. האם שכנעה את בניה שיש להתייחס אל יעל בהבנה. נראה היה שהאב הוצא לחלוטין מהמסגרת המשפחתית: אם ניסה להתנגד לכניעה ליעל, בסרבו לתת לה את מה שדרשה, גערה בו האם. היא ראתה אותו כמי "שאינו יודע איך צריך להתייחס לילדים, הוא מתפרץ וצועק". צריך היה, לדעתה, לעבוד עם יעל בדרכי נועם, לשכנעה שיש לבצע את המשימות שהוטלו עליה או לחילופין, לשכנעה בהגיון שמאחורי הסירוב לתת לה מה שרצתה. רק כך, גרסה האם, אפשר יהיה להתקדם עם יעל. שתיקתה של הילדה הטרידה מאוד את האם והיא הביאה אותה לטיפול כדי שיגרמו לה לדבר.
בטיפול הוצע לה להגדיר את המטרה באופן שונה: לראות את השליטה של יעל בבני הבית כסוג של פגיעה בהם, ולהתחיל להתנגד לאלימותה. הוסבר לאם שבגילה הצעיר של הילדה- למעשה כבר כמה שנים- היא חווה את עצמה כחזקה מהוריה ואף מאחיה. ההיררכיה המשפחתית התהפכה על פיה: במקום שההורים, ואחריהם האחים הגדולים יקבלו את המקום החשוב במשפחה, "הועלתה" יעל לדרגת מלכת המשפחה. הכל סרים לפקודתה ובמצוות האם, אוי למי שלא יעשה כך.
התייחסתי בטיפול למתודה הגורסת שכדאי לבצע שינויים באינטראקציות משפחתיות: דברנו על מה שקורה בין ההורים, על האופן שבו האם ראתה את בעלה כמפרנס, אבל אל לו להתערב בתחום של גידול הילדה. "סימנתי" את הצורך לברר מה קורה בין ההורים, על מה מבוססת ההסתכלות המזלזלת של האם באב. העליתי את האפשרות, שהזלזול באב, שאין מדברים עליו אבל הוא תוסס באווירה המשפחתית, נתפס בעיני הילדה כסוד, ועלול להיות גורם חשוב לתחושת אבדן סמכות הוריה. האב נתפס בעיניה כחלש ביותר, ואף האם לא תמלט מגורל דומה.
שליטתה באחיה באה לידי ביטוי באופן טוב ביותר במהלך הפגישות: היא כמובן לא הוציאה מילה ואף סרבה לעבוד בחומרים. אחיה בן ה 12 צייר. יעל "השגיחה" על עבודתו וברמזים, בתזוזות קלות של אצבעותיה, רמזה לו באיזה צבע לבחור. כמובן שעצרתי את העבודה. העצירה היתה מתסכלת ביותר עבור יעל: היא לא השלימה עם הצבת הגבולות שבכך. יעל נאבקה על מנת לא להמשיך את הטיפול. היא חשה שהטיפול עתיד לחולל שינוי במשפחה ולהוציא מידיה השליטה. תופעת המאבק של ילדים בטיפול, סרוב להגיע לפגישות הינה נפוצה ביותר במקרים כאלה. היא מבשרת את תחילת השינוי: בהתנגדו לטיפול אומר בעצם הילד: הבנתי את מה רוצים לעשות כאן, ולא אסכים לכך. אאבק. בדרך כלל אני מדריכה את הורים לא להבהל, לא להכנע לסירוב. רצוי לשקף את תחושתו של הילד: הבנו את תחושתך, אתה חושש מהמשך הטיפול, וכו', ואז להמשיך ולומר: אבל אנו בכל זאת נמשיך להגיע כי חשוב לנו לעשות שינוי במצב.
אחלק את ההתבוננות בו לשניים: 1. התייחסות לסבלו הפנימי, מצוקה וכאב הנובעים כנראה מחרדות עמוקות. 2. התייחסות לאופן שבו – בשם המצוקה הפנימית- פוגע ילד כזה בסביבתו: הורים, אחים, גננות/מורות, חברים לכתה, משפחה מורחבת.
המסורת הטיפולית גורסת שעלינו קודם כל להתייחס לסבל הפנימי, לפענח אותו ולעזור לילד לעבד אותו. בעקבות תהליך כזה, יחול שינוי פנימי והשתיקה תפסק. כלומר: שינוי פנימי יחולל שינוי חיצוני. מתודה טיפולית נוספת גורסת שבבואנו להתייחס לסבל פנימי עלינו קודם כל לחולל שינוי ביחסים המשפחתיים: אם מקור החרדה הוא סוד שההורים מנסים להסתיר מהילד, יש לעודד אותם לחשוף אותו, אם מקור החרדה הוא יחסים מתוחים בין ההורים – יופנו השניים לטיפול זוגי, וכו'. בעוד שפענוח הסבל הפנימי (באמצעות אמנות, באמצעות שיחה או כל טכניקה אחרת) עשוי לחבל בתהליך שאציע, הצעת שינוי באינטראקציות משפחתיות בהחלט יכולה לתמוך ולסייע.
אציע כאן לזנוח לרגע את התייחסות לסבל הפנימי ולהתמקד- באופן זמני- בפגיעה שהילד השותק פוגע בסביבתו. בהציגי עמדה כזו לפני הורים מודאגים אני נתקלת לעתים בהתקוממות ומחאה. הדבר טבעי ביותר: שאיפתו של כל הורה היא להקל על ילדו, לקדם אותו למצב רגשי תקין. מהותה של הורות היא רצון עז בטובתו של הילד, חתירה מתמשכת לשלוה פנימית שלו, לתחושת ערך עצמית טובה וכו'. איך אנו כהורים יכולים להתמקד בפגיעה שילדנו פוגע בנו?
ובכן, בתשובה לשאלה זו- שלא תמיד אגב, נשאלת בבהירות, באופן מילולי, לעתים היא נסתרת ומתבטאת באופן עקיף- אני מציגה עמדה (נתמכת ברעיונות של פרופ' עומר, פרופ' יעקב רופא, ד"ר בלנק, פרופ' רולידר ועוד) האומרת שאם נתמקד בפגיעה של הילד בסביבתו, נגיע לשיפור מצבו הרגשי. יותר מזה: העבודה מן הזווית הזאת היא בדרך כלל מהירה מעבודה הנעשית באופן המסורתי.
הילד השותק זקוק למעשה לשליטה. ההיסטוריה ההתפתחותית שלו כוללת בדרך כלל פרק של יחס מאוד מיוחד כלפיו. הסיבות יכולות להיות מגוונות: בעיות רפואיות שעוררו דאגה וחרדה אצל ההורים, היותו הקטן במשפחה, זיקה מיוחדת של אחד ההורים כלפיו שהתפתחה לקשר מיוחד בין השניים על חשבון הקשר הזוגי. נוסיף לזה גורמים שאינם קשורים בילד: חוסר תאום ותמיכה בין ההורים כתוצאה מבעיות בקשר הזוגי, בעיות אישיות של אחד ההורים וכו'. כתוצאה מכל אלה קבל הילד עמדה של כוח: הכל חוששים מפניו, ויעשו הכל שלא יבכה ולא יחוש עצבות או כעס. עמדת כוח של ילד כלפי הוריו מסוכנת ביותר. היא גורמת לו לחוש שאיבד את הוריו, שאין לו איש שיגן עליו. ילד כזה איבד למעשה את תחושת הסמכות של הוריו, ובכך איבד את תחושת הבטחון הפנימית. מכאן להתפתחות חרדות הדרך קצרה. בהמשך, על מנת להקטין את תחושת החרדה ינסה הילד לשלוט עוד ועוד בסביבתו. זהו מנגנון הגנה אנושי נפוץ: ככל שרמת החרדה עולה, מנסה היצור האנושי להשיג לעצמו עוד שליטה, בתקווה שזו תקל על החרדה. ילדים מסוימים ינסו למצוא שליטה באמצעות אלימות פיזית או מילולית, צרחות, בכי ממושך וכו'. הילדים שאנו עוסקים בהם יבחרו באילמות סלקטיבית.
ובכן, אילמות סלקטיבית מביאה את הילד לפגוע בסביבתו בשני אופנים בדרך כלל: בבית הוא לעתים עריץ מוחלט, ומחוץ לו הוא מסרב למדבר עם צוות הגן/בי"ס, ויוצר בכך תחושה לא נעימה ואף מרגיזה ביותר לעתים. בבית הוא דורש את שלו בצרחות ונענה בכניעה מוחלטת. ההורים המודאגים מעודדים לעתים גם את אחיו ואחיותיו להענות לכל דרישתו, העיקר שיהיה מאושר. בגן/בי"ס הוא למעשה שולט בצוות באמצעות שתיקתו, או לפחות מעורר בעומד מולו תחושה מתסכלת של חוסר אונים.
הזווית שאני מציעה, התמקדות(זמנית!) בפגיעה בסביבה והתעלמות מהסבל הפנימי, הינה בעצם סוג של הצבת גבולות. לא נאפשר לך, הילד השותק, לפגוע. נגדיר את האילמות הסלקטיבית כסוג של אלימות ונתנגד לה: נדריך את הגננת לא לנחש את רצונו, לא לעודד ילדים לעזור לו אם לא הגדיר במדויק, מילולית את רצונו וכו. נעודד את הצוות לעבוד לא מתוך תחושת רחמים על אומללותו אלא מתוך ראייתו (שוב: באופן זמני!) כפוגע. במילים אחרות נעודד את ההורים ואת הצוות החינוכי להתמקד קודם כל בעצמם! לראות במקום הראשון, קודם כל, את סבלם שלהם. בכך נחזיר לילד את תחושת הכוח של המבוגרים סביבו, וממילא נגיע למטרה שבה רצינו: החזרת שלווה נפשית ורוגע פנימי לילד.
יעל, בת 5, שתקה בגן באופן מוחלט. קולה לא נשמע כלל. בבית, בכל הזדמנות שבה נדרשה לעשות משהו, לאסוף צעצועים, להסיר את הצלחת שלה מהשולחן, או להניח את נעליה במקום, היא נהגה לפרוץ בבכי ממושך, שהוציא את האם מכליה, וגרם לה לעשות את הדברים במקום יעל. מאחיה הגדולים (12, 17) דרשה יעל לתת לה כל דבר שרצתה בו מחפציהם האישיים. האם שכנעה את בניה שיש להתייחס אל יעל בהבנה. נראה היה שהאב הוצא לחלוטין מהמסגרת המשפחתית: אם ניסה להתנגד לכניעה ליעל, בסרבו לתת לה את מה שדרשה, גערה בו האם. היא ראתה אותו כמי "שאינו יודע איך צריך להתייחס לילדים, הוא מתפרץ וצועק". צריך היה, לדעתה, לעבוד עם יעל בדרכי נועם, לשכנעה שיש לבצע את המשימות שהוטלו עליה או לחילופין, לשכנעה בהגיון שמאחורי הסירוב לתת לה מה שרצתה. רק כך, גרסה האם, אפשר יהיה להתקדם עם יעל. שתיקתה של הילדה הטרידה מאוד את האם והיא הביאה אותה לטיפול כדי שיגרמו לה לדבר.
בטיפול הוצע לה להגדיר את המטרה באופן שונה: לראות את השליטה של יעל בבני הבית כסוג של פגיעה בהם, ולהתחיל להתנגד לאלימותה. הוסבר לאם שבגילה הצעיר של הילדה- למעשה כבר כמה שנים- היא חווה את עצמה כחזקה מהוריה ואף מאחיה. ההיררכיה המשפחתית התהפכה על פיה: במקום שההורים, ואחריהם האחים הגדולים יקבלו את המקום החשוב במשפחה, "הועלתה" יעל לדרגת מלכת המשפחה. הכל סרים לפקודתה ובמצוות האם, אוי למי שלא יעשה כך.
התייחסתי בטיפול למתודה הגורסת שכדאי לבצע שינויים באינטראקציות משפחתיות: דברנו על מה שקורה בין ההורים, על האופן שבו האם ראתה את בעלה כמפרנס, אבל אל לו להתערב בתחום של גידול הילדה. "סימנתי" את הצורך לברר מה קורה בין ההורים, על מה מבוססת ההסתכלות המזלזלת של האם באב. העליתי את האפשרות, שהזלזול באב, שאין מדברים עליו אבל הוא תוסס באווירה המשפחתית, נתפס בעיני הילדה כסוד, ועלול להיות גורם חשוב לתחושת אבדן סמכות הוריה. האב נתפס בעיניה כחלש ביותר, ואף האם לא תמלט מגורל דומה.
שליטתה באחיה באה לידי ביטוי באופן טוב ביותר במהלך הפגישות: היא כמובן לא הוציאה מילה ואף סרבה לעבוד בחומרים. אחיה בן ה 12 צייר. יעל "השגיחה" על עבודתו וברמזים, בתזוזות קלות של אצבעותיה, רמזה לו באיזה צבע לבחור. כמובן שעצרתי את העבודה. העצירה היתה מתסכלת ביותר עבור יעל: היא לא השלימה עם הצבת הגבולות שבכך. יעל נאבקה על מנת לא להמשיך את הטיפול. היא חשה שהטיפול עתיד לחולל שינוי במשפחה ולהוציא מידיה השליטה. תופעת המאבק של ילדים בטיפול, סרוב להגיע לפגישות הינה נפוצה ביותר במקרים כאלה. היא מבשרת את תחילת השינוי: בהתנגדו לטיפול אומר בעצם הילד: הבנתי את מה רוצים לעשות כאן, ולא אסכים לכך. אאבק. בדרך כלל אני מדריכה את הורים לא להבהל, לא להכנע לסירוב. רצוי לשקף את תחושתו של הילד: הבנו את תחושתך, אתה חושש מהמשך הטיפול, וכו', ואז להמשיך ולומר: אבל אנו בכל זאת נמשיך להגיע כי חשוב לנו לעשות שינוי במצב.
