"יש לברר את נסיבות האירוע האלים, יש למצוא את הסיבות שמאחורי פעולתו האלימה של הילד"- האומנם?
"עלי להגן על ילדי, להציע פתרונות במקרה שיתקל בקושי חברתי, לעזור לו להתגבר על ילדים המציקים לו"- האומנם עלינו כהורים מוטלת המשימה? אולי המשימה היא של הילד?
בתוכניתה של יעל דן "עושים צהריים גל"צ התראיינה אם שעל פי עדותה משלמת דמי חסות. התשלום ניתן לילד גדול כדי שיגן על בנה בן ה-7 מפני חבריו לכיתה. האם סיפרה שחבריו נוהגים להכותו מדי יום. היא טענה שאין לה ברירה- אלא לשלם דמי חסות- מאחר שהילד אינו יודע להגן על עצמו. מדי יום חוזר הילד יום הביתה ובפיו רשימה של תלונות: הכו אותי, קיללו אותי, בעטו בי.
את הראיון בגלי צה"ל שמעתי בדרכי לפגישה באחד מגני הילדים. הפגישה- עם צוות הגן והוריו של הילד שבטיפולי, התמקדה- במפתיע?- בחלקה הגדול, בדרכים לעזור לאם להימנע מהגנת יתר על בנה.
אין ספק שהדיון ששמעתי ברדיו בתכניתה של יעל דן נוגע בבעיה כאובה: האלימות בבתי הספר. אבל הוא נוגע בנקודה כאובה לא פחות הקשורה לבעיות האלימות ופתרונן. צוות הטיפול באמנות במרכז לגיל הרך נתקל לעתים בתופעה מדהימה: הורים שהביאו את ילדם לטיפול מכיוון שלטענתם הוא ילד מוכה ומושפל בבית הספר, מגלים לפתע, במהלך הטיפול, שהילד אינו קורבן תמים כפי שעל פניו נראה. שיחה עם המחנכת ועם מורות נוספות מגלה לנו טכניקות אלימות, מילוליות ואחרות שהילד "הקורבן" מפעיל על חבריו.
להגנת יתר שתי פנים: 1. הגנת יתר של הורה על ילד שסופג פגיעות שונות: מכות, הצקות, קללות. ההורה המספק הגנה מעבר לגבול מסוים, עשוי להפוך את ילדו לבלתי מסוגל להתגונן בעצמו. 2. הגנת יתר על ילדים שפועלים באלימות. ההורה עוסק במרץ בבירור סיבות ונסיבות במטרה להוכיח שילדו פעל באלימות אך אינו אשם!. עמדה כזו נותנת לעתים קרובות אישור להמשך אלימותו של הילד.
ללא ספק נטייתו הטבעית של ההורה לדאוג שילדו יהיה מאושר ולא יסבול. אלא שנטיה טבעית זו מרחיקה לכת לעתים. קשה להורים להשלים עם מצב שילדם מואשם בפגיעה באחרים. הדבר קשור אולי בהיפרדות (ספרציה) שלא התקדמה כמו שצריך: ההורה עדיין רואה את ילדו כחלק ממנו. תהיה אשר תהיה הסיבה, הורים נוטים להגן על הילד וקשה להודות שלפעמים ילדנו הוא זה שפעל באלימות ולהפנות אליו את האצבע המאשימה, לדרוש שיקח אחריות על מעשיו.
צוות הגן דיווח לאמו של משה, בן 6, שבנה חנק והכה ילדים בגן. כשנזפו בו - התפרץ באלימות רבה. האם הנסערת ביקשה לברר מה גרם להתפרצותו של בנה. היא טענה בלהט שבנה לעולם אינו מכה אלא אם מתגרים בו ודרשה למצוא האשמים האחרים ולהענישם. הוסבר לה שבדרישה זו היא מחמירה את מצבו של בנה: 1. הילד רואה שאמו תעשה הכל על מנת לשחררו מאשמה. 2. הילד רואה שהאם יוצאת למלחמה בצוות הגן והיא רחוקה מלסמוך עליהם. המסקנה: שני גופים כה משמעותיים, האם והגננת, אינם עובדים בשיתוף פעולה זה עם זה, על מי אני יכול לסמוך? התוצאה: עוד התדרדרות של מצבו הרגשי והחרפה באלימותו.
עבודה טיפולית שתדריך את האם לריסון הדחף האינסטינקטיבי להגן על הילד בכל מחיר ולהכיר בהשלכות המסוכנות של הגנת היתר, עשויה לעזור לאם ללמוד לעבוד נכון: לתמוך בבנה, להקשיב לרגשותיו(לפרופ' חיים גינות ולתלמידיו "פטנטים" מצוינים לכך), ובמקביל- לא לעשות את העבודה במקומו, לא לשחרר אותו בכל מחיר מאחריות לאלימותו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה