הפתרון שנמצא- הצמדות למחנכת, אכן שינה את מצבו, אבל בכיוון שהנציח את קשייו להתחשב בזולת: הוא חדל לרצות בקשרים חברתיים, המחנכת נתנה מעתה במידה רבה את המענה.
אני המשכתי בטיפול ועסקתי בקשר ביני לבין מיכאל. זכרונות ילדות שלי, המגיעים לטיפול דרך העברה נגדית, ומשמעותם בתוך הקשר הטיפולי, הנטיה הרווחת במשפחתי, להמנע מדיון בנושאים הקשורים למוות, הדיאלוג הפנימי שלי בין החלק הרוצה בדיון כזה לבין החלק המעונין בהסתרה, וכיוצא בזה.
עבר זמן רב עד שהתחלתי לראות את חוסר ההתקדמות בטיפול והתחלתי לשאול שאלות: לאן מובילים אותי העיסוק בקשר ביני לבין המטופל, הדיון המעמיק בהעברה הנגדית ובתכניה, והפירושים המבריקים שנתתי לעבודותיו? האם הם מקדמים את מצבו של המטופל, או שמא הם מרחיקים אותו מהמציאות בהשקיעם אותו עמוק יותר ויותר לתוך עולמו הפנימי ובהרחיקם אותו מההיבטים המציאותיים של חייו, ביניהם הצורך החיוני "לראות" את הזולת? האם אינני עובדת יותר מתוך רצון להיות מי שיציל אותו ממצוקותיו ופחות מתוך רצון לעזור לו לפתח יכולת עמידה והתמודדות עצמאית? האם אני מעדיפה לעבוד על החלק הרגשי הכואב, להתעמק בתכנים רגשיים ולעבד אותם, אבל בשום אופן לא לעמוד בפני התפרצות זעם של מיכאל הכוללת השלכת חפצים, קריעת עבודות, לעג ופגיעה רגשית בי?
בהדרגה נוספו שאלות נוספות: בדיקת תכנים רגשיים חשובה ללא ספק: זיהוי מחסומים רגשיים, מודעות לתחושות דחיה של הורה כלפי ילדו, הקשר שלהם לזכרונות ילדות של ההורה וכיוצא בזה. אבל האם לא נייעל את הטיפול אם נתמקד בקשר שבין הגנתיות יתר וחוסר הצבת גבולות לבין התפתחות של קשיי ריסון, קושי בראיית הזולת וקושי בהתמודדות מול תסכול? ומה באשר לזמן החולף בטיפול ממושך, חודשים ואף שנים שבהם המשפחה כולה ממשיכה לסבול? האם לא כדאי לשאוף לקיצור משך הטיפול(בשום אופן לא במחיר של "השטחתו" !)
המשך יבוא....
עירית בראודה-מטפלת באומנות iritbraude@hotmail.com
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה