המקרה הראשון: דני, נער בן 14 עם תסמונת טורט והרבה בעיות בבית הספר. יוצא ונכנס משיעורים ללא רשות, מפריע בשיעור, מרביץ לקטנים ממנו וכו'. בפגישות הטיפוליות סירב לעשות דבר ושתק.
דני הגיע לטיפול עקב קשיים בבית הספר ובמשפחה. בית הספר התלונן על הפרעות התנהגות קשות. מעיון ביומן הטיפול (1996) עולה כי השאלות ששאלתי במהלך הפגישה הראשונה עם הוריו של דני, והנקודות שבהן התמקד הטיפול היו שונות מאלו בהן אני מתמקדת היום בטפלי בנער הסובל מתסמונת טורט. קריאה חוזרת ביומן הטיפול של דני מעלה כי תלונותיהם של ההורים על התנהגותו של דני בבית כמעט שלא נבדקו. לא הייתה לי אז תמונה מדויקת של תחושת ההורים בביתם, מול בנם. יש תיעוד מועט בלבד של האופן שבו דני עושה כרצונו בבית, אינו מושיט עזרה להוריו בעבודות הבית, ואף מציק ומפריע לאחיו. כן מתועדת ביומן בהרחבה חוסר הצלחתו של דני להתמיד בחוגים אליהם נרשם, והאכזבה שחשו ההורים כתוצאה מכך. נראה ששאיפתי -כמטפלת מתחילה- הייתה להקטין את רמת האכזבה ולעזור להורים לקבל את דני כפי שקיבלו את אחיו הגדול, המצטיין בספורט ובשאר התחומים. המונח: "הפציינט המזוהה" מופיע ביומן הטיפול בדיון על הסיבה לביקורת ולהתקפות ההורים על צוות בית הספר. תיארתי שם את ביקורתם של ההורים על בית הספר כנובעת מרצונם לשמור על דני "כפציינט המזוהה" של המשפחה. כלומר כמי שרק לו יש בעיות ואילו המשפחה כולה נקייה מהן.
בפגישות עם ההורים התמקדתי בנסיון לעזור להורים לראות את התמונה המשפחתית הכללית ואת הבעיות הנוספות בבית: קשיים זוגיים, קושי של האב לקבל את אשתו כפי שהיא, ותחושה של האם שאינה זוכה לתמיכה מצד בעלה. השתמשתי בחומרי האמנות, ובאמצעות ציור משפחתי הצעתי הסתכלות מחודשת על היחסים במשפחה. מעל הכל התמקדתי בהפחתת תחושות האכזבה והדחייה שהתפתחו כלפי דני. הגדרת המטרה הטיפולית הייתה מטושטשת במקצת. דובר על מתן עזרה באמצעות עבודה באמנות, הקטנת סבלו של דני, ובמקרה הטוב: שיפור יחסיו עם הוריו.
כל זה טוב ויפה. טוב לשלב בעבודה עם מתבגר את המחשבה על הבסיס לבעיות: קשים זוגיים ואישיים של ההורים. רצוי מאוד לנסות להגיע למצב שתחושת האכזבה (וכתוצאה ממנה: דחייה), תתמעט. טוב מאוד לעבוד עם חומרי אמנות ולהפגיש באמצעות העבודה בחומרים פלסטיים, את המתבגר עם עולמו הפנימי.
אלא שבהגדרת המטרה הטיפולית לא היתה התיחסות מספקת לאופן שבו דני פגע בסביבתו. עבדתי מתוך אמונה שאם יחול שיפור בהתייחסותם של ההורים אל דני, מצבו הכללי ותפקודו בבית הספר ישתפרו.
פנייתי אל ההורים כללה את המסר: בואו נשנה משהו בהתייחסותכם כלפיו על מנת שיחוש רצוי ואהוב ובכך נביא לידי שיפור מצבו הרגשי וממילא לשיפור בתפקודו. נראה שמיהרתי לדלג על שלב חשוב בעבודה הטיפולית: התמקדתי בעולמו הרגשי של דני, והצורך לתת לו ביטוי היה בהתחלה העניין המרכזי שלי בטיפול. בעשותי זאת התעלמתי מהיבט חשוב בתחושתם של ההורים: האופן שבו נפגעו בהתמדה על ידי בנם, ובנוסף, האופן שבו נפגעו גורמים נוספים: צוות המורים, חברים לכתה, אחיו. הייתי שותפה מלאה להתעלמותם של ההורים מהיבט זה. כהורים מסורים ואוהבים הם נטו לא לראות כלל את ההיבט הזה של חייהם המשותפים עם דני. הם התמקדו ברגשותיו של דני, שאפו לשיפור מצבו, והתנהלו למעשה מתוך התעלמות מחלקים נכבדים של רגשותיהם שלהם.
לתיאור המקרה השני אתייחס מאוחר יותר.
המשך יבוא.....
עירית בראודה- מטפלת באומנות iritbraude@hotmail.com
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה